שוטר העולם עשה צ'ק אאוט

שר החוץ הישראלי אבא אבן, ז"ל, סיפר בשעתו על שיחה שניהל עם וינסטון צ'רצ'יל הזקן. אבן דיבר על "בריטניה הגדולה", וצ'רצ'יל תיקן אותו: "האימפריה, בחור צעיר, האימפריה".

מי שהוביל את בריטניה לניצחון במלחמת העולם השנייה לא הבין שבריטניה איבדה תוך כדי כך את מעמדה כאימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. התנועה הציונית הייתה אחת המרוויחות מהפער שבין תדמית עצמית של אימפריה למציאות אחרת, כי אילולא כן יכול היה המנדט הבריטי על ארץ-ישראל להמשיך גם אחרי 1948.

ההיסטוריון הצרפתי-הבריטי, עמנואל טוד, התמחה באבחון אימפריות נופלות עוד בטרם הן עצמן הבחינו בכך. כתריסר שנים לפני שנפלה האימפריה הסובייטית פרסם ספר החוזה את הנפילה הזאת. לפני כעשור פרסם טוד ספר נוסף "לאחר האימפריה, התפוררות השיטה האמריקנית", החוזה את שקיעתה של ארצות הברית.

הספר התפרסם בשנת 2001, מיד לאחר 11.9, ועורר ויכוחים וכעס רב. במבחן העשור שעבר מאז, נראים חלק מטיעוניו שגויים, כשם שהיו שגויים כמה טיעונים בספר על נפילת ברית-המועצות, אבל השורה התחתונה, במקרה האמריקני כמו במקרה ברה"מ, נראית קולעת למרות הכול. ארצות הברית אכן נמצאת בשקיעה, אבל אינה מוכנה להודות בכך.

השקיעה הזאת, בדומה לשקיעה של האימפריה הבריטית במחצית המאה הקודמת, באה דווקא לאחר ניצחון גדול. בשנת 1989 ניצחה ארה"ב במלחמה הקרה, והיא נותרה מעצמת-העל היחידה. אפשר היה לדבר על "סוף ההיסטוריה", כמו שהגדיר זאת הפוליטולוג פרנסיס פוקויאמה, על מצב שבו ארה"ב והחלום האמריקני חותמים מאבק בן 200 שנה נגד העולם הישן, הפשיזם והקומוניזם בניצחון מוחץ.

מגבלות הכוח

מאז, במשך כעשר שנים התנהלה ארה"ב כשוטר הבלעדי של העולם, וישראל, שהזדהתה לגמרי עם ארה"ב נראתה כזוכה מן החיבור לאימפריה החזקה בעולם. בחסות זו אפשר היה להגיע להסכם עם הפלסטינים ועם ירדן, אבל תוך זמן קצר אפשר היה להסתמך על אותה הזדהות מוחלטת עם ארה"ב כדי להתחמק מן ההסכם עם הפלסטינים ולנהל מדיניות של מיני-אימפריה ישראלית.

אבל בעשור השני לאחר ניצחונה הגדול, מגלים הנתונים הפוליטיים והצבאיים את מגבלות הכוח של ארה"ב: להישגיה באפגניסטן ובעיראק קשה לקרוא ניצחון, בדרום-אמריקה איבדה ארה"ב הרבה מעמדתה ההגמוניאלית, וגם במזרח-התיכון הסתברה ארה"ב כמעצמה בערבון-מוגבל.

היא אינה מצליחה להוביל, לא בסוריה, לא במצרים ולא בתסבוכת הישראלית-פלסטינית. לא פחות חשובים הם הנתונים החברתיים והכלכליים: האיחוד האירופי, אף שהוא שרוי במשבר, הוא חיה כלכלית בעלת עוצמה מול ארה"ב. רוסיה מתאוששת מההלם של שנת 1991 (התפרקות ברית-המועצות), וסין, מעצמת הייצוא מספר 1, מחזיקה את בעלת החוב הלאומי הענק ארה"ב בשח.

משחק הסופרבול של הפוליטיקה האמריקנית, הבחירות לנשיאות, הסתיים במשתמע בהודאה של הבוחר האמריקני, שגם הוא מבין שלהבטחה של מיט רומני להחזיר לארה"ב את מעמד השוטר הבלעדי של העולם, אין על מה לסמוך. גם ראש ממשלת ישראל יצטרך להבין זאת. המעצמה השוקעת ארה"ב לא תוכל להיות העריבה למפעל ההתנחלות של המיני-אימפריה.

מדובר לא רק במדיניות עולמית: כמו עמנואל טוד בשעתו, גם האירופים ואפילו רבים מהאמריקנים תוהים האם השיטה האמריקנית, הנסמכת על ההצלחה הדורסנית של היחיד כביטוי של החלום האמריקני, יכולה להיות מודל עולמי. לא אסיה, לא אפריקה, גם לא אירופה בעלת המסורת של מדינת הרווחה, יכולות לקבל זאת.

אי-השוויון הקיצוני אינו מהווה הבטחה למרבית החברות בעולם. וכאשר מתברר כי השיטה הזאת גם אינה מפיקה קבלות בעידן הגלובלי, ושהיא אינה מסוגלת לחלץ את ארה"ב ממשבר שהחריף בארבע השנים האחרונות, מחפשים אופציות אחרות. מי שבא מן המסורת האירופית (ולפיכך גם תמך בברק אובמה ממרחק) מקווה שהמודל החדש לא יהיה סין או איראן.

הכותב הוא מנהל מרכז קבנר באוניברסיטה העברית