היוהרה של אגסי ובן-דב

את המונח "יוהרה" מפרש המילון במספר אופנים, ביניהם: "יהירות, גאוותנות, רברבנות, שחצנות והתנשאות". לצערי, חלק מאנשי העסקים המובילים בישראל - בעלי פירמידות של חברות, תעשיינים ואחרים, שעשו רבות למען המשק הישראלי, למען עצמם ולמען בעלי המניות שלהם - חטאו בחטא היוהרה.

הקורא המלומד יוכל להבחין בין אנשי עסקים שמצאו את עצמם ממונפים עד מעל לבלוריתם שכבר נעלמה - לבין הצנועים יותר, שתלותם באג"חים, במוסדיים ובקרנות הציבוריות קטן וצנוע יותר.

ניתן גם למיינם על-פי היקף החשיפה הציבורית, ואיני מתכוון לחשיפה למשקיעים כאלה ואחרים, אלא למתמכרי התקשורת, שכל מהלך אישי, פרטי, חברתי שלהם, מלווה כבר שנים בשובל ארוך של יחסי ציבור בולטים.

וכשאתה מרגיש שכל העולם בידך והמיליארדים גולשים מקצות אצבעותיך, נולדת המחלה הקשה - מחלת ה"יוהרה".

איש העסקים לב לבייב, שעסקיו סבלו מאובדן משמעותי, מנפילות במחזורים וברווחים - ידע לא לקבל דולר אחד שכר ובונוסים בשנת 2011 מאפריקה ישראל, שהוא בעל השליטה בה.

אותו לבייב השתתף אישית בגיוס הון של אפריקה ב-102 מיליון שקל, וכך הצליחה החברה להשלים גיוס של 214 מיליון שקל על מנת להציל את קיומה, ולהציע "תספורת" צנועה של 30%. החברה גם ידעה להציב בחזית הציבורית מנכ"ל מנוסה, איזי כהן, ולא את הבעלים החשוד מן הסתם ב"טייקוניות".

לא כך נהג יצחק תשובה כשחברת דלק נדל"ן נקלעה לקשיים. תשובה הציב עצמו בחזית הציבורית, ולכן לא יכול היה לתמרן את מעמדו כ"טייקון עושק הציבור" לכל אפיק אחר. מי שבסוף היום מציע תספורת של 64% לבעלי האג"חים שלו, לא יכול להפריד בין החגיגה התקשורתית המוגזמת סביב תגלית הגז בשנה שעברה וחגיגת הריסת מלון פלאזה בלאס-וגאס לבין מעמדו התקשורתי, כשחלק מעסקיו מראים סימנים מדאיגים.

יש משהו במהלך התנהלותם של חלק מאנשי העסקים הללו, שמשדר התנשאות ושחצנות המתורגמות בעיני הציבור והתקשורת ליוהרה. ניקח למשל את בעל השליטה בחברת אורנג', אילן בן-דב. התנהלותו בנושאי החובות שנוצרו לחברות שבשליטתו - סאני, טאו וסקיילקס - לא שונה מהותית מזו של בעלי שליטה אחרים בחברות שאינן מצליחות לעמוד במועדי התשלום של האג"חים שלהן. כשבן-דב מבקש לבטל הסכם להסדר חוב בטאו - שנחתם בתחילת 2012 - 6 חודשים לאחר מכן, בטענה, כנראה נכונה, כי התנאים להסדר לא התקיימו מעולם, הוא לא זוכה להגנה ציבורית למעשיו, כי אם לביקורת קשה בתקשורת.

באופן בוטה ורברבני

יוהרה, שאני מגדיר כסוג של מחלה התנהגותית, ניתן לזהות גם בהתנהגותו של היזם שי אגסי, שהגה והוביל את חברת בטר פלייס. חברה, שהיזם שלה עמד בחזית הציבורית שלה, והוביל את התקשורת של החברה באופן אינטנסיבי ויהיר. כל אלה גרמו לכך שהמשבר בחברה קיבל הד ציבורי רווי בסוג של שמחה לאידו של שי אגסי, אשר שידר לאורך שנים יוהרה רבה.

מנגד, ישנם עוד אנשי עסקים רבים, שחטא היוהרה לא נגע בהם, כי הם מעולם לא שמו את עצמם בחזית הציבורית של עסקיהם באופן בוטה ורברבני, וחייהם הפרטיים לא הפכו לנושא ציבורי ורווי תקשורת. הם - לא חטאו בחטא היוהרה.

הכותב הוא לשעבר יו"ר קבוצת הפרסום פובליסיס ישראל ויו"ר איגוד חברות הפרסום בישראל.