ציונות אלטרנטיבית

ביולי 1996 הגיע ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו לוושינגטון. הוא התראיין אצל לארי קינג בסי.אן.אן, והודיע, מבלי להישאל ומבלי להתבקש, כי לא יכהן יותר משתי כהונות. על-פי חשבונו, הוא עמד לפרוש מן החיים הפוליטיים ב-2004. זכותו להפר הבטחות. זכותו של הבוחר למחול לו על הפרת האמון. זו דמוקרטיה. אנשים נענשים על שקרים, או יוצאים נשכרים מהם. התארכות נוכחותו מעניקה לו הזדמנות להשפיע על זהותם של מנהיגי ישראל שנים הרבה אחריו. נראה בעליל שהוא החליט.

הפוליטיקה של נתניהו אמנם אינה לרוחי, אבל מפעם לפעם אפשר להתנחם בנסיבות גידולו. לא זו בלבד שהוא גדל בביתו של ענק רוח, אלא שהוא נשם את אווירה החופשי, הליברלי והמתוקן של אמריקה. גם אם הוא ציניקן ואופורטוניסט (בעיניי), גם אם מחשבתו הפוליטית עומדת בסימן שלהי המאה ה-19 (הזמן היחיד שבו היה אפשר לטעון ברצינות שלאומנות וליברליות יכולות לדור בכפיפה אחת) - נתניהו הוא איש המערב. האסוציאציות שלו מערביות, תבניות המחשבה שלו מערביות, מקורות הגירוי שלו מערביים.

הוא מבין את המערב, הוא מתיירא מתגובת המערב, הוא מכבד את מורשתו ואת אנשי הרוח שלו. הוא אינו זקוק ללקסיקון כדי לדעת מי היה אירווינג קריסטול. נתניהו גדל על ברכיהם של הניאו-קונסרבטיבים בארצות הברית. אני מציין את זה בהערכה, גם אם לא בהסכמה. קריסטול, כלכלן וסוציולוג, מסאי מבריק ופרשן פוליטי, היה במידה רבה מייסד הניאו-קונסרבטיזם.

קריסטול היה ידיד ישראל, אבל היא לא מילאה אצלו תפקיד מרכזי - פוליטית או רגשית. למען האמת, הוא לא התפעל ממנה במיוחד. הוא לא חשב, למשל, שאווירה דארץ ישראל מחכימא. בעיניו, הציונות החמיצה את מקור ההשראה החשוב ביותר של הדמוקרטיה המערבית: המחשבה האנגלו-סקסית.

בין ציון לעגל הזהב

לפני עשרים שנה ויותר שמעתי מפיו הערת ביקורת מכאיבה במיוחד. לאחר מלחמת העולם השנייה, סיפר קריסטול, הוא לימד את עצמו עברית, "כדי שאוכל לקרוא את אחד העם במקור". הוא קרא, ופרץ בצחוק. אבוי למחשבה הציונית, הוא אמר (אני מצטט מזיכרוני), אם היא ינקה מן המקור הזה, במקום לינוק מג'ון לוק (Locke), מדיוויד יום (Hume) ומאדמונד ברק (Burke).

סומק עלה בלחיי, מפני שאני הערצתי את כתיבתו של אחד העם, על דיוקה הסגנוני ועל תוכנה הפולמוסי. אני מוסיף להעריץ, אם כי מאז שיחתי עם קריסטול אני מתבשם קצת פחות, מה לעשות.

תהיה הדעה על ביקורתו של קריסטול אשר תהיה, בעינה עומדת השאלה מה הפסידה הציונות בגלל ריחוקה הפיזי והרוחני מן העולם האנגלו-סקסי. מייסדיה היו אמנם חניכי הליברליזם המרכז אירופי, אבל בני הדור השני שלה ובנותיו היו טבועים בחותם מהפכני מזרח אירופי, שהיה סמכותי, ריכוזי ובלתי סובלני. תבוא עליהם הברכה: הם עיצבו את הציונות, והם אפשרו את מדינת ישראל; אבל הם גם הנחילו לישראל את תרבותה הפוליטית, שלא כולה מבורכת.

אין זאת אומרת שהמייסדים לא ידעו את אמריקה או את אנגליה. לונדון הייתה עיר הבירה של הדיפלומטיה הציונית. ניו יורק הייתה מרכז גלותם של צעירי תנועת העבודה בימי מלחמת העולם הראשונה. דוד בן-גוריון התוודע אל אמריקה בימים ההם, והיה ממעריציה. גולדה מאיר גדלה באמריקה. אביו של יצחק רבין היה אמריקאי.

בן-גוריון השתעשע פעם במחשבות על מדיניות חוץ ניטרלית, על ידידות קרובה עם ברית המועצות של סטאלין, על מרחק מאמריקה. אבל הוא הקדים לעמוד על טעותו. בוויכוחים עם האגף האנטי אמריקאי של תנועת העבודה הוא הכריז, כי הבחירה בין המערב לבין ברית המועצות כמוה כבחירה בין ציון לעגל הזהב.

"ימין פוליטי ושמאל חברתי"

בסוף אוקטובר העמיד נתניהו בספק חמור את בחירת בן-גוריון. הוא משח יורש בכוח להנהגת הימין הישראלי, שאינו מכיר את המערב, אינו מכיר את העולם האנגלו-סקסי, אינו ניחן ברגישויות של דמוקרטיה ליברלית; יורש הפוזל בגלוי אל "אלטרנטיבות"; יורש הלהוט אל דגם שלטוני סמכותי. אביגדור ליברמן הוא תוצר של בית גידולו. זו אינה ביקורת על אילן היוחסין שלו, על הגנטיקה שלו או על אישיותו. זו ביקורת על מקורות ההשראה הפוליטיים שלו.

אני חושב שאלה אינם ימים טובים לציונים ליברליים עם זיקה כלשהי אל העולם האנגלו-סקסי. מפלגת הסקרים לעת לילה של משה כחלון היא עוד רמז לעתיד. הפרדוקס של "ימין פוליטי ושמאל חברתי" אינו פרדוקס כלל; הוא אבן פינה של הטוטליטריות האירופית. בימי ההגמוניה הרחוקים של תנועת העבודה היו קוראים למצע החברתי של הימין בבחירות להסתדרות "דמגוגיה סוציאלית". דמגוגיה כזאת שירתה משטרים מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו.

האדונים ליברמן וכחלון, אולי גם שלמה מעוז, כי יתייצבו בראש המחנה הלאומי לאחר נתניהו, יוכלו לכתוב את גט הכריתות של הציונות למחשבה הדמוקרטית המערבית. האם למורשת הזו נתניהו מפלל? האם הוא רוצה להיזכר כקברן האנגלו-סקסיות בתנועה הציונית? האין הוא יודע את התוצאות?

אלה כנראה תהיות סרק. יודע או לא יודע - ספק אם לראש הממשלה יש הזמן או החשק להתפנות לשאלות כל-כך אבסטרקטיות.

אגב, הרשימה הזו נכתבה לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית. הרשימה הבאה תיכתב מוושינגטון. הבאות אחריה ייכתבו מניו דלהי. בהכרח, הן יהיו קצת פחות אנגלו-סקסיות.