מתקפת הזומבים

"מעריב" וערוץ 10 הם שני קורבנותיו האחרונים של שוק התקשורת הישראלי. אסור לטעות - גם "מעריב" וגם ערוץ 10 אינם עוד. נפטרו על שולחן הניתוחים. מותם נקבע על-ידי חוקים רגולטוריים עתיקים, מדיניות ממשלה אדישה וכוחות כלכליים וטכנולוגיים אדירים. הפתרונות שניתנו לשניהם בשבועות האחרונים לא הצילו אותם. הם הקימו אותם מהמתים, אך לא עוררו בהם חיים. הפכו אותם לזומבים.

בתנאים הנוכחיים, יש להודות, אין ל"מעריב" ולערוץ 10 זכות קיום. הסיבה העיקרית להמשך תפקודם היא החלטה של שני אנשים - שלמה בן-צבי מ"מעריב" ורון לאודר מערוץ 10 - לקיים אותם בכל זאת, כל אחד מסיבותיו (מכלול הסיבות הזה מכובס בדרך-כלל למונח "ציונות/ פטריוטיות").

הסיבה לכך שבמדינת ישראל עסקים בתחום התקשורת עדיין מתקיימים היא פשוט 'שריטה' של אנשי עסקים פרטיים, שגורמת להם להכניס יד עמוק לכיס, באופן לא רציונלי. המדינה עצמה לא רוצה כלי תקשורת בעבור אזרחיה. יש סלולר זול? יופי - קיימו תקשורת האחד עם השני.

יש להתייחס לשני גופי התקשורת האלה ולקורותיהם לאורך השנים האחרונות כסימפטומים לתעשייה. מצד אחד הפרינט ומהצד השני הטלוויזיה המסחרית.

מצבו של "מעריב" שברירי יותר בגלל שהוא תלוי רק ברצונו הטוב של בעל המניות החדש שלו, והצלחתו לבדה תצילו. בדיוק כמו ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" או "ישראל היום".

בטלוויזיה המסחרית, שהוקמה מכורח חוק הרשות השנייה, המצב מורכב יותר. למדינה שהקימה אותה וכפתה עליה דרישות רגולטוריות סבוכות יש תפקיד מרכזי בהצלתה. היא - כלומר אנחנו, הציבור - לא יכולים להגיד "זו בעיה של לאודר". המחוקק הרי קבע שזו הבעיה שלנו.

זה לא רק "מעריב", כאמור, אלא כל מוצר דפוס עיתונאי שיוצא בישראל. וכך גם מצוקת ערוץ 10 היא הבעיה של קשת ושל רשת.

חפץ-הלב בו ניגשו פקידי האוצר ומנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר למציאת הפתרון לערוץ 10 הזכיר את זה של בני-נוער העומדים בפני מבחן באלגברה. למה לעזאזל אנחנו צריכים את זה? מה נעשה עם זה אחר-כך? יש גוגל, יש פייסבוק, למה צריך עוד ערוץ טלוויזיה?

ובכן, ערוץ טלוויזיה כזה או אחר הוא לא באמת הסיפור. העניין פה הוא תעשיית התוכן כולה, ורק עיוור לא יבחין בעומק המשבר שהיא שרויה בו. עיוור - או מי שנהנה ממצבה המידרדר.

לפני מספר שבועות שידרה קשת סרט על טבח מינכן בשיא הפריים-טיים, והסרט הניב רק 15% רייטינג. קשת הרי יודעת טוב מזה בכל הנוגע ללוח שידורים. אבל כשערוץ 10 ממול השיג נתון כמעט זהה בזכות תוכנית ריאליטי, קשת כנראה ביקשה להבהיר מסר: לא לעולם חוסן. אל תסתנוורו מ"האח הגדול" ומ"מאסטר שף" - גם אנחנו פגיעים. על אחת כמה וכמה כשעושים כמצוות הרגולטור ומשדרים סרט תיעודי במקום להיט רייטינג שנדחה לערב אחר.

אולי ההווה של קשת נראה נוצץ, ובימים אלה היא אף עורכת כנס מרשים רב-משתתפים מחו"ל, אבל אין סיבה ממשית שמה שקרה אתמול לערוץ 10 לא יקרה לה מחר.

המזל הוא שלקשת יש היום את מוזי ורטהיים ויצחק תשובה, בעלי המניות שלה, שאמורים להזרים בקרוב 50 מיליון שקל לזכיינית. אבל ההיסטוריה המאוד קרובה מלמדת כי על בעלי הון ישראלים קשה מאוד לסמוך לאורך זמן.

מי שחובה לסמוך עליו הוא החוק והרצון הטוב של המדינה. המדינה, שנותנת לערוץ 10 הארכת זיכיון במקום רישיון, ולמעשה קוברת סופית את הרפורמה של השר משה כחלון. המדינה שעדיין מאמינה שהאוויר הוא שלה ויש לשלם עליו זיכיון, וזו שמתעלמת מעוצמת התוכן המדהים שצומח כאן ועדיין סופרת אותו בדקות.

אם לא יהיה שינוי מקיף ועמוק בתפיסה לגבי התקשורת, תעשיית התקשורת כולה תהיה חיה-מתה - או לא תהיה בכלל.