מה נשאר מיבשת אירופה?

יבשת אירופה תמיד היתה הכוח שהוביל את הספורט העולמי. גם במשחקי לונדון לא נרשמו דרמות: אירופה שוב זכתה במספר המדליות הרב ביותר בהשוואה ליבשות האחרות. אבל כל זה לא מעמעם את התחושה של ראשי הספורט ביבשת, שהקרקע הולכת ונשמטת מתחת לרגליהם. במה מתבטאת התחושה? פחות אירוחים של אירועים גדולים; פחות ופחות בני היבשת בעמדות המפתח של הספורט העולמי; פחות ספורטאים אירופים בתחרויות הגדולות; ולמרות "הניצחון" בלונדון, שיעור המדליות האירופיות הולך ומתכרסם לטובת יבשות אחרות.

מה עושים בנידון? ובכן, בתחילת החודש הבא יתכנס באילת, במקביל לאליפות ישראל בטריאתלון, ארגון הוועדים האולימפיים של אירופה (EOC), ובו יוצג המודל שאולי יעצור את הסחף - ההצעה לקיום "משחקי אירופה". מדובר במפעל ספורט שיאגד את אליפויות אירופה הנערכות באופן קבוע בענפי הספורט השונים תחת מטריה ארגונית ריכוזית אחת. כלומר, במקום לערוך אליפות אירופה נפרדת בשחייה, אליפות אירופה נפרדת באתלטיקה וכו', תקוים "מיני אולימפיאדה" - אירוע שיכלול תחרויות ב-15 ענפי ספורט בשלב ראשון (מספר מצומצם ביחס ל-26 הענפים בתוכנית האולימפית). בכך, למעשה, לא תמולא צוואתו הרוחנית של מייסד התנועה האולימפית הברון פייר דה קוברטן, שהתנגד לקיום משחקים אירופיים מחשש שיתנגשו בחזון האולימפי (אגב, קוברטן אף העביר תקנה לפיה מספר המדינות המרבי שיוכלו להתחרות בתחרות אירופית כלל-יבשתית לא יעלה על שלוש).

***

אירופה היא ערש הספורט המודרני, וככזו הובילה אותו מאז נוצר. תפיסת העליונות מצד אחד והרצון לשמור על הייחודיות של המותג האולימפי מהצד השני, הביא לכך שהוחלט לעודד הקמתם של משחקים אזוריים ביבשות השונות אבל לא לקיים אירוע כזה באירופה. הרעיון הוא פשוט - יש לאפשר למדינות שבהן הספורט אינו מפותח דיו להתקדם לעבר היבשת המייסדת, אבל אין לאפשר להגמון (יבשת אירופה) לקיים תחרות שתתחרה במשחקים האולימפיים, שרובם המכריע התקיימו באירופה. מסיבה זאת בדיוק נוסדו אותם משחקים יבשתיים: משחקי פאן אמריקה; משחקי אסיה, וכו'. אירופה מעולם לא חשבה ברצינות על הקמת משחקים יבשתיים.

אבל מי היא אירופה בהיבט הספורטיבי: האם גם מדינות שמסונפות ליבשת (ישראל, טורקיה)? האם מדובר בגרעין של 27 מדינות האיחוד האירופי? היורוצנטרליסטים נוהגים כבר שנים למנות את ההצלחות של כלל המדינות החברות באיחוד כאילו מדובר היה בארצות הברית של אירופה, כחלק מהטענה שלהם על כך שהשליטה האירופית אכן נשמרת. מיד בסיום משחקי אתונה 2004, כאשר יוון עוד היתה באופוריה של אירוח המשחקים האולימפיים ולא במצבה המדוכדך עתה, אמר מי שהיה נשיא הנציבות האירופית באותה עת, רומאנו פרודי: "האם לא הצלחנו מספיק? זכינו ב-82 מדליות זהב וביותר מ-280 מדליות. ספורטאיות וספורטאי האיחוד האירופי הצליחו מאוד". לשם השוואה, בראש הטבלה ניצבה ארה"ב עם 101 מדליות מהן 35 מזהב.

ההצלחה של מדינות האיחוד האירופי נמשכה גם בבייג'ין עם 87 מדליות זהב ו-280 מדליות בסה"כ. יותר ממה שהשיגו סין וארה"ב יחד. כלומר, כגוש מדיני, אירופה עלתה לאין-ערוך על שתי מעצמות הספורט המובילות בעולם. בלונדון הפער גדל יותר (306 מדליות למדינות האיחוד האירופי, רק 104 לארה"ב ו-87 לסין, אך מדובר בהטיה גדולה בעיקר בזכות העובדה שבריטניה המארחת זכתה ב-18 מדליות יותר מאשר בבייג'ין), והראה כי האיחוד האירופי הוא הגורם המוביל בספורט העולמי. אלא מה? די ברור לכל כי ההצלחה הזו נעוצה בעובדה שמדובר במקרה קלאסי שבו השלם גדול מסך חלקיו: היכולת לשגר ספורטאים או נבחרות מ-27 מדינות לתחרויות היא מכפיל כוח שהיה מתבטל אם האיחוד האירופי היה שולח נבחרת אחת מאוחדת.

***

אם בהצלחה הספורטיבית באירועי הספורט הבינ"ל אירופה היא עדיין המובילה, היא יודעת שאיבדה את כוחה בהליך קבלת ההחלטות של הספורט. הוועד האולימפי הבינלאומי, שהיה עד שלהי המאה ה-20 מורכב מרוב ברור של נציגים מאירופה, הוא אוניברסלי בהרבה ולאף יבשת אין רוב מוחלט (בראשית דרכו היו בוועד 16 חברים, 13 מהם מאירופה). בשנים האחרונות הפיזור של חברים חדשים מגיע מארבע יבשות, כאשר דרום אמריקה, אסיה (כולל המזה"ת) ואפריקה זוכים לייצוג גדול מזה של אירופה.

המשמעות ברורה: הדבר מתבטא בשינוי מפת הספורט העולמי, בעיקר באתרים בהם מתקיימים האירועים הגדולים - המשחקים האולימפיים, משחקי הנוער האולימפיים ואליפויות העולם השונות. אם עד 1983, אירופה אירחה 13 מ-19 משחקי הקיץ האולימפיים, ב-3 העשורים האחרונים היא אירחה רק 3 פעמים מתוך 8. משחקי 2016 יתקיימו בריו, ומכאן שחלקה של אירופה קטן עוד יותר. גם שני משחקי הנוער האולימפיים הראשונים שובצו במדינות מחוץ לאירופה, והמתחרות על אירוח המשחקים ב-2018 מורכב מרוב שאינו אירופי.

שינוי המגמה הזה, וככל הנראה גם הרצון של ה-EOC ליצור תחליף למשחקים האולימפיים ביבשת שהולכת ונחלשת במפת האירוח, ומכאן גם העניין והכוח, הביא לרעיון לקיים משחקים יבשתיים. אם אסיה, היבשת המאוכלסת ביותר, עורכת משחקים כאלה כבר 60 שנים, מדוע שאירופה לא תעשה זאת? הרי ערים שאירחו את משחקי אסיה (וגם אירועי ספורט רבי-ענפים ביבשות אחרות), הוכיחו יכולת תשתיתית וארגונית וזכו בנקודות זכות בעת שביקשו לאחר את המשחקים האולימפיים. אירוח אליפות אירופה עשויה להעניק ליבשת אפשרויות לארח את המשחקים האולימפיים בתדירות גבוהה מזו הקיימת כעת וגם להפיק באופן קבוע אחת לארבע שנים אירוע גדול בקנה מידה יבשתי.

אלו ביבשת אירופה, החוששים מאובדן ההגמוניה האירופית, מציגים נתונים נוספים: למשל, אי אירוח אירועים ביבשת מביא גם לשיעור הולך ופוחת של מספר הספורטאים המשתתפים. למשל, תחרויות "דיאמונד ליג" באתלטיקה קלה: ב-13 התחרויות שהתקיימו ב-2011 על פני ארבע יבשות - בתחרויות שלא נערכו באירופה צנח משמעותית שיעור הספורטאים מיבשת אירופה, מ-47% ספורטאים אירופים בתחרות "הדיאמונד ליג" שנערכה באוסלו, ל-10% ספורטאים אירופים בתחרות שנדדה לשנחאי, ורק 8% אירופים בתחרות שנערכה במדינת אורגון (ארה"ב).

אי אירוח אירועים גרם לכרסום משמעותי גם בטבלאות המדליות בכל החתכים והאירועים: בעוד שבאליפות העולם באתלטיקה קלה בפריז ב-2003, 51% מכלל המדליות הלכו ליבשת אירופה, שמונה שנים אח"כ בדגאו שבדרום קוריאה כבר עמד הנתח של האירופים בטבלת המדליות על 36% בלבד. מהמשחקים האולימפיים בסיאול 1988 - אז עמד הנתח של יבשת אירופה על 70% מכלל המדליות, נשארה אירופה 20 שנה אח"כ בבייג'ין 2008 עם 43% בלבד מסך המדליות. בלונדון נרשמה בקיץ עלייה קלה ל-46%, אבל אפשר לייחס אותה, כאמור, לגידול הצפוי והחד-פעמי, בכמות המדליות הבריטיות.

***

ראשי הספורט האירופי השכילו להבין שיש בעיה, אבל הדרך לפתרון בדמות אירוח משחקי אירופה הראשונים ב-2015 עדיין מורכב. יש לשכנע את איגודי הספורט הגדולים שאינם חפצים לאבד את ההכנסות העצמיות שלהם מהאליפויות הנוכחיות (זכויות שידור וחסויות) ובעיקר את הוועד האולימפי הבינלאומי שצריך לתת את ברכתו למיזם. או אז, צריך גם להתחיל לארגן בתקופה קצרה יחסית אירוע לאלפי ספורטאים, משימה לא פשוטה באקלים הכלכלי של היבשת.