קפיטליזם שלי

בהתחשב בשיעורי האמריקניזציה של התרבות הישראלית, כמעט מפתיע להיווכח עד כמה הפוליטיקה הישראלית מיעטה לשאול מן הפוליטיקה האמריקאית. כן, כמובן, היא שאלה אמצעים, תכסיסים ויועצים פוליטיים; היא העתיקה שיטות תעמולה וטכניקות של גיוס מצביעים; היא ניסתה לעשות פרסונליזציה; היא ייבאה מטבעות לשון. אבל הפוליטיקה האמריקאית תמיד הייתה כל-כך הרבה יותר. מתנהלת בה מלחמת רעיונות, גם כאשר לצופה זר נדמה שאין היא אלא עניין של כסף ושל גירויים קלים.

מלחמת הרעיונות הנוכחית התחילה בסוף שנות ה-70. עד אז, לפחות מזמן מלחמת העולם השנייה, הפוליטיקה האמריקאית הייתה פרגמטית להפתיע. הסכמות ויריבויות חצו גבולות מפלגתיים. הייתה הסכמה רחבה למדי על הגדרת האינטרס הלאומי, מבית ומחוץ. אין זאת אומרת שלא היו עימותים, כמו למשל בזמן המאבק לשיווי זכויות האזרח ובמלחמת וייטנאם; אבל לא פעם היה קשה להבחין בין המפלגות, או בין מועמדיהן לכהונות בכירות.

כל זה השתנה בערך לפני 35 שנה. הימין האידיאולוגי, אשר נדחק אל הפינה בימי השפל הגדול של שנות ה-30, קם לתחייה דרמטית. תחייתו נקשרה ברונלד רייגן, שעל-שמו נקראה נוסחה כלכלית חדשה - כלכלת רייגן (Reaganomics). ביטוי עוד יותר רדיקלי שלה היה התאצ'ריזם בבריטניה. יחד הם היו מקור השראה למפלגות ימין בדמוקרטיות מערביות.

ההסתדרות רקעה ברגליה

הרנסנס הימני הזה דגדג רק בקושי את הימין הישראלי. היו לו כמה ביטויים שטחיים: שר האוצר הראשון בממשלת בגין הראשונה רצה לייבא לארץ את מילטון פרידמן, כדי שישיא עצות על הבראת המשק. ההסתדרות, שעמדה עדיין במלוא כוחה, רקעה ברגליה, ושמחה ארליך הלא-אידיאולוגי-באמת ויתר.

דווקא נעשו ניסיונות אינטלקטואליים לצקת רייגניזם אל הפוליטיקה הישראלית, זאת אומרת - ממשלה קטנה, הפרטות, צמצום כוחם הקיבוצי של ועדי העובדים; אבל הם היו שוליים. מה שקרה לאחר 1985 היה קשור רק חלקית באופנתיות של בשורות רייגן/תאצ'ר.

בנימין נתניהו שאל הרבה מן הרטוריקה ומן המינוח של ימי רייגן. אבל עד כמה הלשון הרייגניסטית הייתה זרה ומוזרה לתומכיו התברר ביוני 1996, בעצרת הניצחון של נתניהו בבנייני האומה. פעילי הליכוד מרחבי הארץ נאלצו להאזין להבטחותיו לעשות ליברליזציה של כלכלת ישראל. שתיקה נפלה עליהם. מטבעות הלשון האלה, מה לעשות, אינם עוברים לבוחר הישראלי. קורה.

בצרפת הם נחשבים למילים גסות. ניאו-ליברליזם, ניאו-קונסרבטיזם, גלובליזם? רק תנסו.

מי שונא אנשים מצליחים?

הדים של מערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית מתגנבים עכשיו אל ישראל. יאיר לפיד, בחיפושיו אחר סיבה להיות שם, שואב השראה ממקור קצת לא מבטיח: מסע הבחירות הכושל של מיט רומני. הטוען הרפובליקאי המובס לנשיאות העמיד במרכז מסע הבחירות שלו את הטענה, שברק אובמה והדמוקרטים שונאים אנשים מצליחים, ומתכחשים לחלום האמריקאי.

לפיד מתאים את המליצות האלה לנוף הישראלי. מפלגת העבודה שונאת אנשים מצליחים, הוא אומר, והא ראיה שהיא מסיתה את הציבור נגד הטייקונים. זו הכרזה המצריכה לפחות מידה מסוימת של גירוד פדחת. האומנם האיש המנסה לפנות אל המעמד הבינוני העירוני חושב שסנגוריה על האוליגרכים תקנה לו קולות או אהדה?

אבל ייתכן שלפיד דווקא עושה שירות לדמוקרטיה הישראלית. הוא מעלה נקודה מעניינת. הוא כשלעצמו מייצג תופעה בת-חלוף, ותנועתו האוטוקרטית תתנדף ברוח. אבל מפלגת העבודה מקווה להישאר, ואולי יום אחד לחזור לשלטון. האם היא תנסה לחזור בדרך שבה מנסה השמאל הרדיקלי ביוון - באמצעות מלחמה נגד כלכלת השוק? או שהיא תנסה לחזור לשלטון באמצעות הסינתזה שהעלתה מפלגות סוציאל-דמוקרטיות לשלטון כמעט מאז ומעולם?

להוכיח שהיא ראויה לשלוט

דיוויד קמרון, ראש הממשלה הצעיר של בריטניה, הנהיג את המפלגה השמרנית אל השלטון לאחר שבילתה 12 שנה באופוזיציה. הוא אמר משהו שראוי לתשומת לבה של כל מפלגת אופוזיציה: "מטרתה של מפלגה אינה לנצח, אלא להוכיח שהיא ראויה לשלוט".

זו הייתה גם דעתו של טוני בלייר עול הימים, כאשר נעשה מנהיג מפלגת העבודה הבריטית ב-1994. היא נדדה באופוזיציה כ-15 שנה. הבוחר דחה אותה ארבע פעמים רצופות. היא נחשבה רדיקלית מדי. בלייר בילה את שלוש השנים הבאות בהתמרתה. כמו קמרון, ובניגוד כמעט לכל ראש ממשלה בריטי אחר בהיסטוריה, לא היה לו שום ניסיון מיניסטריאלי. הוא הצליח. בהנהגתו, מפלגת העבודה ניצחה שלוש פעמים רצופות, ומשלה 12 שנה.

לשלי יחימוביץ' יש מה ללמוד מניסיונות כאלה. אף כי למפלגת העבודה חזויים יותר מעשרים מושבים בכנסת הבאה, סקר דעת קהל אחרון מראה כי רק 7% מן הציבור חושבים שהיא, יחימוביץ', ראויה לעמוד בראש הממשלה. לשון אחר, אף כי היא הצליחה לשכנע פלח אלקטורלי בלתי מבוטל בערכה כלוחמת על ענייני חברה, היא לא הצליחה לשכנע אלא פלח של פלח, כי מפלגתה ראויה לשלוט.

כמובן, יש יותר מסיבה אחת למצב העניינים הזה. ומכל מקום, היא ראויה לארכה הגונה לפני שתישפט על אי-הצלחה. אף על פי כן, אולי כדאי לה להיזהר קצת יותר. אולי כדאי לה להקדיש חלק ממערכת הבחירות הנוכחית לשבחי השוק החופשי, לא רק לגנותו. אני יודע שהיא התנערה משימוש הלשון הנפסד "קפיטליזם חזירי"; אבל מפלגתה ופעיליה אינם מתנערים. היא צריכה להעמיד את מפלגת העבודה לצד הרעיונות של דמוקרטיה קפיטליסטית. זה מה שעשתה כמעט כל מפלגת עבודה בדורנו.

בהיעדר דו-קיום בשלום עם הקפיטליזם, מפלגת העבודה אולי תגרוף כמה מנדטים של מחאה, אבל תפקיר את המרכז, ותוותר על הסיכוי להילקח ברצינות.