ארץ קטנה עם שפם

א. בשבוע שעבר הלך לעולמו השחקן דודיק סמדר הזכור לבני דורי ולי מתפקידו כסימנטוב - מורה הדרך טוב-הלב הפותר בעיות בשיעורי העברית בטלוויזיה שחור לבן. מהדמויות הבולטות של ילדותנו. אח, הילדות. אין כמו הילדות, הא? היית חולה, נשארת בבית, צפית בסדרות מצחיקות בחינוכית, וכולם פינקו אותך.

אז השבוע, תוך כדי מות גיבור ימי מחלות הילדות שלי, נשארה נגה בבית עם שפעת קלה. ומה עושים כשחולים? מתפנקים, רואים סדרות. אז הושבתי את הילדה שלי על הברכיים וצפינו בכמה פרקים של "עברית בסימן טוב", לזכרם של סמדר, של הילדות, של הזמן וכל זה.

אני לא נוסטלגי במיוחד כלפי הסדרות הישנות. יותר נכון יהיה לומר שהן כמו מושתלות לי בתוך המוח. שנים של שידורים חוזרים חורצים את עצמם בתוכך כמו שהמים עושים לסלע. לא היה לי מושג שאני מכיר כמעט בעל-פה את פרק שש, שנקרא "חיילים". לא זכרתי שהוא בכלל קיים, סתם בחרתי בו רנדומלית, אבל כבר מהפריים הראשון נפרס בפניי הזיכרון כמניפה.

דווקא בפרק הזה סמדר כמעט שאינו משתתף. הוא נעלם ברבע הראשון של הפרק - רכבה של קבוצת מדריכי נוער מחו"ל בפיקודו מתקלקל, הקבוצה נתקעת במחנה צה"ל והוא חוזר לתל-אביב להביא מיניבוס - וחוזר ברגע האחרון. הקבוצה נופלת לידיו של רס"ר מטורף בגילומו של גבי עמרני, שמטרטר אותם ומתעלל בהם, וביממה אחת מספיק לשבור את רוחם ולהרכיב אותם מחדש כחיילי צה"ל. קומדיה ציונית של טעויות.

אבל הקטע הוא לא העלילה, אלא האווירה. זה נראה כמו משהו מיקום אחר, על אף שהאנשים מדברים את אותה השפה. יש הרבה צילומים מחיי צה"ל - חיילות נאות עורכות תרגילי סדר, חיילים בקסדות מצחיקות עומדים בתור למשהו; נראה נורא עתיק, כמו משהו ממלחמת העולם הראשונה. כולם מעשנים, כולם מתחילים עם הפקידה, פוקדים עליה - רותי לכי לשם, רותי תעשי קפה, רותי קחי. כך מלמדים בפרק את לשון הציווי. כשרותי מביעה אי-נוחות מהבחורים שמקיפים אותה, מפטיר המפקד: "שובבים".

פרק שלוש עוסק במצוקת הדיור. מחפשים דירה לאביבית המזכירה, וזה לא קל. שיר אהבה מקסים וענוג לתל-אביב שהפכה יקרה ומנוכרת מדי (השנים שנות ה-70 של המאה הקודמת). בקטע שמלמדים על זמנים, מראים גבר מחסל כוס בירה: יש בירה, אין בירה, הייתה בירה. פרק 11 הוא פרשיית ריגול תעשייתי במפעל טקסטיל משפחתי, ובפרק חמש פורץ מרדכי בן-זאב לדירת אמו של סימנטוב וגונב משם סמובר.

ויש צילומי ארכיון נהדרים. ועולים חדשים מדגימים זמנים: הייתי פולנייה, עכשיו אני ישראלית. מחמם לב. וסימנטוב כזה חביב ונעים, ואף פעם לא מתעצבן. אבל הכול תקוע לי בכל מיני פינות במוח, מעלה אבק בלי שום סיבה. לא חבל על המקום?

ב. אבל הכי טוב - כולם, בכל הפרקים, משופמים. שפמי מברשת מפוארים, שפמי עסקים גזוזים דק, שפם של שוטר ושפם של דרוזי. ישראל, כך נדמה, הייתה גן עדן של משופמים. כמשופם שאינו רגיל לראות משופמים כמותו בטלוויזיה, יצאתי פתאום לחופשי; הרגשתי נורמלי לרגע, מקובל בחברה. הבנתי פתאום הרבה קבוצות אחרות הטוענות לחוסר ייצוג על המרקע, או גרוע מזה, לייצוג משפיל ומבזה.

לראות אנשים כמוך בטלוויזיה נותן המון ביטחון עצמי, שלא ידעת בכלל שהוא חסר לך עד שהבנת שמה שקורה עם המשופמים זה פשוט מסע צלב תודעתי המתנהל נגדנו. עד שלא קיבלת יחס נורמלי לא תוכל להבין מה הוא תת-יחס. כמעט ארבעים שנה מאז שודרה הסדרה, ואני מצטער לומר שמצבם של המשופמים בישראל לא השתפר, ואף הורע.

אבל בימים האלה, כשהילדה שלי יושבת על ברכיי ואנחנו צופים בסימנטוב, לדודיק סמדר ז"ל יש שפם שבשפמים. אתה צריך להיות גבר עם הרבה אופי בשביל לסחוב עליך שפם כזה. ובהחלט היה לו - דודיק סמדר היה בפלמ"ח. זה לא איזה יובל המבולבל פה, כן?

ג. אחרי כמה פרקים של סימנטוב נגה רצתה לחזור לדברים שיש בהם, איך לומר, קצת יותר צבעים והם זזים יותר מהר. אני לא מתכוון להשוות בין גיבורי הילדות של ילדיי לאלה שלי, פשוט בגלל העובדה שאני לא נותן לכל היצורים הצווחניים האלה, שתמיד רק רוצים למכור כל מיני דברים, להיכנס אליי הביתה. ביני לבין הילדים שלי עומדות יותר משלושים שנה, אבל בין הטלוויזיה של ילדותי לזו שלהם - שנות אור. גלקסיות מפרידות ביננו. לפעמים זה נראה כמו שתי תרבויות שפשוט לא יכולות להיפגש.

זה כמובן הכי בולט במובן המיידי, המסחרי: אז לא היו ארטיקים או יומנים או חולצות או ילקוטים של דודיק סמדר שישלימו לנו את חוויית הצפייה או את ערכי המותג. אבל זו לא רק מסחריות במובנים של מרצ'נדייזינג - היא בולטת במיוחד בנינוחות השלווה של סימנטוב, שלידו נראים החברים מתוכניות הילדים של היום כמו חרגולים על אסיד: קופצים, צורחים, כל הזמן ממהרים. תמיד הם לא שומעים.

מה? לא שמעתי, יותר חזק. אבל הוא? הוא נראה בחופש. הם תמיד נראים לי מבוהלים ומבולבלים. סימנטוב נראה סמכותי. באחד הפרקים הלכה אימא שלו לאיבוד בצפת, והוא היה ממש נונשלנט עד שמצא אותה. גיבורי הילדים של היום, נשמתם הייתה פורחת רק מלדמיין את זה. הם לא מציעים מחסה, ולא ביטחון.

זה קצת כמו ההבדל בין ג'יימס בונד, נניח, לג'ק באוור מ"24"; המעבר מדמות הסוכן הכול-יכול והקול-תמיד לדמות פגומה ומלאת חרדות וקפריזות כרימון. לא יודע מה איתכם, אני בחור של קלאסיקות.

ד. ובעניין הזה. באחד הראיונות עם סמדר ז"ל, הוא אמר שהתפקיד של סימנטוב די דפק אותו. "היו לי מספיק רמזים במהלך השנים", סיפר. "סבלתי מאוד מהעניין הזה, כי מצד אחד ברחוב כולם הכירו אותי והיו חברים שלי, אבל מהצד השני, מקצועית, לא לקחו אותי". בתקופה מסוימת אף עבד כנהג מונית.

קצת כואבת לי המחשבה שאחד מגיבורי ילדותי לא היה מרוצה מעצם עובדת היותו אחד מגיבורי ילדותי, ואני רוצה לומר משהו לדודיק סמדר המנוח: יש כל-כך הרבה אנשים בעולם הזה, מרובם אתה ודאי טוב יותר, חלקם אולי טובים לא פחות, אבל זה לא באמת משנה. העניין הוא שאיכשהו יש לך מקום בזיכרונות של הרבה מאוד אנשים, מבחינתם אתה חלק ממשהו, מהם. זה לא דבר קטן, בן אדם. הרוב המכריע של האנשים לא משאירים שום חריטה על לוח הנצח, ולא מעלים אבק במוח של אף אחד; הרוב המכריע חיים, מתים ונשכחים. יכול להיות שאם לא, סימנטוב, היית מקבל דברים הרבה יותר טובים, אבל יכול להיות שלא. וגם זה לא באמת משנה. בשורה התחתונה, בשבילנו היית הסימנטוב הכי טוב שיכול היה להיות.

אנחנו זוכרים אותך לטובה. נוח על משכבך בשלום דודיק סמדר.

ה. אני לא רוצה להישמע מורבידי או שום דבר בסגנון, אבל כשגיבורי הילדות שלך מתחילים למות זה סימן למשהו, לא? זה חייב להיות.

הרהור

עד שלא קיבלת יחס נורמלי לא תוכל להבין מה הוא תת-יחס. מה שקורה עם המשופמים זה פשוט מסע צלב תודעתי המתנהל נגדנו.