תמונות יפואיות: בתי-הקפה ביפו מגלים את חיי התרבות שלה

החלוץ היה קפה ביסטרו פועה. הוא נפתח ב-1999, עוד לפני ששוק הפשפשים של יפו ידע שהוא עובר מהפך, והפך למוסד. בשנים האחרונות השוק מחליף צבעים, עובר מתיחות פנים, מתנקה, ועל חשבון הפשפשים והאווירה נפתחות חנויות מעצבים ובוטיק. יש הטוענים שהשוק איבד את האופי שלו, אבל ברחובות שסביבו יש עדיין בעלי מלאכה וטיפוסים יפואיים וריח חריף של דבק נגרים; ובחנויות ובדוכנים אפשר למצוא תקליטי ויניל, גרמופונים ישנים, מקררים יד רביעית ורהיטי וינטג'.

על ההוויה האקלקטית הזו מתלבש כמו כפפה קפה יפו, שבעליו הם ניר גבעון, בת זוגו אורנה ובתה רוני, שהיא השפית. מאז שנפתח לפני כחמש שנים, הפך גם הוא לסוג של מוסד, עם תפאורה מקסימה של תיאטרון, עם שנדלירים ועם ענתיקות. האוכל הוא אמנם מרכיב מרכזי (ומשובח), אבל המקום משמש גם בית תרבות למגוון של זמרים ושל להקות המשמיעים בו מוזיקה חיה בסגנון ים-תיכוני, ומציע מבחר סיורים וטיולים בסמטאות יפו בעקבות ההיסטוריה הנפתלת שלה ושל דמויותיה הססגוניות.

הלכנו בעקבות ארז דיין, שחקן ומדריך. ממגדל השעון - שהחל להיבנות ב-1900 לציון 25 שנות כהונה של הסולטן העות'מני עבדול חמיד השני - המשכנו מערבה למסגד מחמודיה היפהפה, שבקירו הדרומי קבוע סביל (רהט - מתקן מים ציבורי) המעוטר בקשתות עם אבני שיש לבנות וגרניט ורודות, והוא קרוי על-שמו של סולימאן פאשה, שליטה של עכו בתחילת המאה ה-19.

לא רחוק מכאן ניצב סביל נוסף, מפורסם לא פחות, הוא סביל אבו נבוט שברחוב רוסלאן, שנבנה על-ידי מושלה המיתולוגי של יפו בתחילת המאה ה-19, הלוא הוא מחמוד אבו-נבוט. הסביל שוחזר להפליא על-ידי האדריכל אייל זיו במסגרת שיפוץ (מוצלח, יש לומר) שביצעה לאחרונה עיריית תל אביב ברחוב רוסלאן ובחומה ההיסטורית של יפו העתיקה.

הסיור הופך למשעשע. כשהוא מחופש לאבו-נבוט, דיין מוביל אותנו בין סמטאות וקמרונים, מקים לתחייה דמויות צבעוניות ומצטט סופרים שונים שפעלו ביפו וכתבו בה, מש"י עגנון ונחום גוטמן ועד שפרה הורן. משער ירושלים, הסובל עדיין מהזנחה ומבנייה בלתי חוקית, המשכנו לשוטט בין אושיות שהיו ואינן עוד - מועדון החמאם שהלך בדרך כל בשר והפך לאולם חתונות; השטח הגדול והזונות שמרדכי נמיר שלח לתל ברוך; ועד אריס סאן, עליזה עזיקרי ודן בן-אמוץ.

על גשר העץ המפורסם, הוא גשר המשאלות המחבר את גן הפסגה לכיכר קדומים, ועליו ניצבים פסלי ברונזה של 12 המזלות, הפך דיין לפתע לשדכנית מרוקאית. כמה תיירים הביטו משועשעים במחזה ובכמה צעירים וצעירות מקומיים שעמדו כל אחד מול המזל שלו, בתקווה שמשאלתם תתגשם וימצאו שידוך. וכך הגענו לכנסיית פטרוס הקדוש (הלוא הוא שמעון בר-יונה, תלמידו וידידו של ישו), לנס של טביתא (נערה שפטרוס הקימה לתחייה), לשגרירות הוותיקן בארץ הקודש, השוכנת ברחוב נתיב המזלות, וכמובן לנמל.

מתחת למגדל הפעמונים של כנסיית פטרוס הקדוש, במיקום שאין מוצלח ממנו, נמצאת מסעדת אבראג' (מזלות בערבית). זה לא רק הלוקיישן והמבנה העות'מני היפהפה שהיא שוכנת בו; המסעדה, שחוגגת בימים אלה שנה לפתיחתה, מציעה תפריט מקורי המתבסס על דגים ועל פירות ים טריים, ועושה כבוד לים התיכון ולחומרי הגלם המקומיים. התענגנו על כוסית יין שרדונה של יקב מדבר, ועל מנות כמו סביצ'ה דג ים עם פלפל אדום, עם בצל אדום ועם מיץ לימון; שרימפס מוקפץ עם עגבניות; קבב דגי ים; קוקי סאן ז'אק; שרימפס בליווי קוויאר אדום ושחור ואספרגוס; קדרת פירות ים ברוטב יין לבן ונענע; קלמרי מצוינים ופריקי (חיטה ירוקה, יבשה ומעושנת) עם שבבי אנטרקוט ועם עשבי תיבול; ומנות אחרונות של חטאים כמו מלבי יפואי מסורתי וקרם קטלן ברוטב פירות יער.

כשחזרנו לקפה יפו ישבו שם זוג דתיים, אישה מוסלמית עוטה כיסוי ראש, וחבורת ישראלים יאפים. באמת מקום שמח של אנשים ושל אוכל איטלקי מצוין עם ניחוח שוק: פוקאצ'ה, סלטים עם גבינות צאן משובחות, ניוקי גבינה עם חמאת אגוזים ועם שקדים, תשעה סוגי פיצות וגלידות תוצרת בית. גם הבדרן חיים דרעי, יליד יפו, לוקח חלק בסיורים שמפיק הקפה. הוא עושה כבוד לשלל הדמויות היפואיות שפעלו כאן בימים ההם; מפפו הבולגרי ואליאס סיל-וו-פלה, ועד פרלה השמנה ואחרים, שסיפורי חייהם הם חלק בלתי נפרד מהסיפור של יפו, העיר הזקנה שהיא כבר בת כ-4,000 שנה, ועדיין חיה, יפה ובועטת.