צ'מפיון מוטורס תפצה רוכשת פולקסווגן בשל רעידות בהילוך סרק

"רכישה של מכונית כרוכה בהוצאה ניכרת, שנופלת, בדרך-כלל, רק מההוצאה הכרוכה ברכישת דירה". כך בדרך-כלל בחייו של אדם מן השורה. כך אף קבע עתה שופט בית משפט השלום בבאר-שבע, ישעיהו טישלר, בפסק דין בו הוא חייב את יבואנית הרכב "צ'מפיון מוטורס בע"מ" ואת סוכנות "ריטס בע"מ" (אל שתיהן נתייחס להלן כ"צ'מפיון מוטורס") לפצות לקוחה, שרכשה ממנה מכונית.

זה סיפור המעשה: אפרת שוהם-דליות, עורכת דין במקצועה, רכשה מצ'מפיון מוטורס מכונית מסוג "פולקסווגן ג'טה". כבר במעמד המסירה של המכונית, התלוננה שוהם-דליות על כך, ש"הרכב רועד". בכתב התביעה, שהיא הגישה, באמצעות עו"ד תומר מזרחי, נגד צ'מפיון מוטורס, כ-3 חודשים לאחר הרכישה, היא גוללה כרוניקה של פניות, חוזרות ונשנות, אל מוסכי השירות, בקשר עם רעידת המכונית. הטענות נבדקו וטופלו, הגיעו אף אל הדרגים המקצועיים הגבוהים אצל צ'מפיון מוטורס, אך בעיית הרעידה לא נפתרה. בתביעתה ייחסה שוהם-דליות לצ'מפיון מוטורס אף היעדר תום-לב.

במסגרת התגוננותה בפני התביעה, טענה צ'מפיון מוטורס, באמצעות עו"ד אילן אבירם, כי במכונית לא נמצאה כל בעיה אובייקטיבית, וכי הולדתה של התביעה ברגישות סובייקטיבית של שוהם-דליות. עוד נטען כי צ'מפיון מוטורס פעלה ללא דופי ועשתה את כל שהיה בידה, וכי הרכב נמצא תקין. "שתי טענות אלה חזרו כחוט (שלא לאמר 'כחבל') השני לכל אורכו של כתב ההגנה", לא הסתיר טישלר את דעתו בנוגע אליהן, כבר בתחילת פסק דינו.

כך היה על טישלר לדון בפסק הדין בהיקפה של חובת הגילוי אגב מכר כלי רכב.

"אין לי כל קושי לקבוע כממצא של עובדה, שאכן המכונית רעדה", אחז את השור בקרניו. ממצא זה התבסס, לדידו, דווקא על עדויות של עובדי צ'מפיון מוטורס ועל ראיות שהוגשו מטעמה.

ייזהר הקונה

"עוצמת הרעידה ומשמעותה היא עניין אחר שיידון להלן", הבהיר טישלר ברצותו להטעים מדוע לא ראה צורך בהגשתה לו של חוות-דעת של מומחה, על מנת שישתכנע כי המכונית אכן רועדת. "הרעידה נקלטת בחושים האנושיים, ואינה עניין למומחה לענות בו", קבע. "למשל, כשמדובר בחולה במחלת 'פרקינסון', כל אדם יכול לומר, על בסיס התבוננות פשוטה - שאותו אדם חולה - רועד. יחודו של המומחה הרפואי, אינו בקביעה העובדתית הברורה לעין - אלא בקביעות אחרות כמו: הסיבה לרעד, אבחון המחלה, תרופות וכו'".

טישלר הוסיף וקבע, כי אין לו כל צורך להכריע במחלוקת, שנתגלעה בין בעלי הדין, בנוגע לעוצמתה של הרעידה. "די בכך שקיימת רעידה, שהתקיימה 'רק' בסיבובי מנוע נמוכים - כדי לבסס עילת תביעה של ממש", חרץ.

או אז הוא נפנה לדון בטענתה של שוהם-דליות, שלפיה צ'מפיון מוטורס נהגה בחוסר תום-לב, בכך שהיא לא גילתה לה, עובר לרכישת המכונית, כי המכונית רועדת במצבים מסוימים. "ההנחה הסמויה המוקדמת, העומדת אחרי טענת היעדר תום-הלב היא, שעל הנתבעות הייתה מוטלת חובה כללית לגלות לה עובדה זו. ההנחה המוקדמת הזו אינה נקייה מספקות", הקדים טישלר דברים לדיונו בכך.

הוא הזכיר כי עיקרון תום-הלב הוא "עיקרון מלכותי שמצודתו פרושה על כל ענפי המשפט". הוא הזכיר גם, שחרף האמור, יישומו של עיקרון זה על חיי המסחר אינו פשוט, וכי יש להיזהר מהחלה גורפת של נורמות מוסריות על חיי המסחר. "אם נחמיר במידת תום-הלב הנדרשת, נמצא פוגעים בחיי המסחר השוטפים, שהם 'דם התמצית של כלכלה חיה ותוססת'", הטעים.

וכיצד זה ייושמו הדברים, כיצד זה ייושם העיקרון הכללי, על מקרה נתון? על-פי טישלר, כאשר אופי העסקה היה צרכני וכאשר התקיימו יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים, כי אז נוטה בית המשפט להטיל חובת גילוי מוגברת. הוא הזכיר דברים, שנקבעו קודם לכן, ושלפיהם "דרישת תום-הלב בניהול משא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה בדבר מכירת וקניית נכס - מחייבת גילוי 'כל פרט הקשור לנכס, אשר יש להניח, באופן סביר, שאי גילויו יכול להשפיע על החלטת הצד המתקשר לכרות חוזה".

טישלר הזכיר עוד, שחובתו של הקונה "להיזהר" כפופה לחובתו של המוכר לנהוג בתום-לב, "ובין היתר כוללת חובה זו את חובת הגילוי". "אדם הרוכש מכונית, אינו משלם רק עבור המכונית גופה, אלא ערכה נמדד גם במידת ההנאה, הרווחה והנוחות שהיא מזכה את המשתמש בה", הוסיף. "חובת הגילוי האמורה חלה איפוא, לא רק על פגמים שבגוף המכונית, אלא גם על פגמים שבשימוש בה".

אליבא דטישלר, כאשר מדובר במכונית, שרעידתה מורגשת על-ידי אדם מן הישוב, גם אם מדובר ברעידה קלה, הרי לפנינו נתון, שמוכר מכוניות הגון חייב להביא לידיעתו של הרוכש. בקשר לכך, הוא אזכר את הוראת החוק, הקובעת שהמוכר לא קיים את חיוביו אם מסר נכס, שאין בו מן האיכות, או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל. "בעניין דנא, השימוש ה'רגיל והסביר' שנעשה במכונית משמעותו, בין השאר, נסיעה 'חלקה' שאינה מלווה ברעידות", פסק.

הוא דחה את הטענה שלפיה ככל ששוהם-דליות הייתה עורכת למכונית נסיעת מבחן, היא הייתה מגלה את דבר הרעידה. "אחרי טענה זו מסתתרת הדוקטרינה של 'יזהר הקונה'", הסביר. "במובנים רבים, זמנה של דוקטרינה זו עבר וחלף משיטת המשפט הנוהגת", מיהר וקבע.

התנהלות דווקנית

"אנשים רוכשים מכוניות, כאשר מה שמדריך אותם, הם שיקולים שונים: צריכת הדלק, גודל המכונית, מספר נוסעים אפשרי, אופי השימוש הצפוי (בעיר או מחוצה לה), 'יוקרתה' של המכונית וכו'. אחד השיקולים, שהוא קרוב לוודאי, משותף לכולם הוא - מידת הנוחות והרווחה שכרוכה בשימוש במכונית", המשיך טישלר בדרכו. לדידו, מי שרוכש מכונית נוסעים משפחתית רגילה, בוודאי מצפה לכך, שהשימוש בה לא יהיה כרוך ברעשי רקע או ברעידה.

"לפיכך, אני קובע, כעניין של מדיניות שיפוטית ראויה, שהייתה מוטלת על הנתבעות חובה ליידע את התובעת בעניין הרעידה האמורה", חרץ טישלר.

משצ'מפיון מוטורס הפרה חובה זו, פנה טישלר לבחון את הנזקים, שבגינם עליה לפצות את שוהם-דליות.

הדיון המעניין יותר בפרק זה נסב סביב הפיצוי הראוי בגין עוגמת-הנפש, שנגרמה לשוהם-דליות. זו נגרמה לה הן מן הפגימה בחוויית הנהיגה והן מכך, שצ'מפיון מוטורס לא הכירה ברעידה ואפילו "הדביקה" לה תדמית של "משוגעת" ו"נודניקית". טישלר ראה בהדבקת תוויות שכאלה "משום בידוד וגרימת עוול". הוא קבע, שצ'מפיון מוטורס הייתה נוהגת נכון יותר, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מסחרית, לו הייתה מכירה בבעיית הרעידה, כחלק מתכונות המכונית, ומציעה לשוהם-דליות למצוא פתרון, שיהיה לשביעות-רצון שני הצדדים.

משקבע שלשוהם-דליות אכן נגרמה עוגמת-נפש, הוא פנה לכמת את שיעורו של נזק זה. הוא הזכיר, שבעבר נהוג היה לראות בפיצוי בגין עוגמת-נפש "סרח עודף" לנזק האמיתי, בבחינת הטפל ההולך אחר העיקר. "תפישה זו הולכת ומאבדת מאחיזתה, ותחתיה הולכת וקונה לה שביתה במקומותינו תפישה אחרת ולפיה, מקום שבית המשפט סבור, כעניין של מדיניות שיפוטית, שיש הצדקה לפיצוי בגין עוגמת-נפש - הפיצוי יכול (ולפעמים צריך להיות) - פיצוי ריאלי ולא פיצוי סמלי".

בגין עוגמת-הנפש שנגרמה, חייב טישלר את צ'מפיון מוטורס לשלם לשוהם-דליות פיצוי בסך 25 אלף שקל. משקבע שהתנהלותה הדווקנית של צ'מפיון מוטורס במשפט גרמה להתמשכותו, הוא חייב אותה בהוצאות משפט בסך 12 אלף שקל. (ת"א 20011-04-11).