למה לי פוליטיקה עכשיו

כשגלגלי מטוסו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נחתו אתמול (ד') אחר הצהריים בנתב"ג, כבר עשה מפקד החמאס אחמד ג'עברי את דרכו לשמיים. היה מי שנזכר באמירתו של הגנרל האמריקני שוורצקוף "תפקידו של אלוהים הוא לסלוח לטרוריסטים ורוצחים. התפקיד שלי הוא להפגיש ביניהם". כשנפגש ג'עברי עם בוראו, ירד אולמרט מכבש המטוס למציאות שלא דמיין וטרפה את תוכניותיו. ראש הממשלה לשעבר, שכבר נערך לתרגילי הסחה והימלטות מגדודי הצלמים שהיו אמורים להמתין לו על הקרקע לקראת ההודעה הדרמטית על התמודדותו, מצא את עצמו מתקפל הביתה בחוסר עניין משווע של הציבור בו ובתוכניותיו.

פרט לנתניהו, ברק וליברמן, אין לאף גורם במערכת הפוליטית היכולת להיות מזוהה עם הנושא הביטחוני. הם היחידים שנתפסים ככאלו שאפשר לסמוך עליהם, ולכן היה זה רק עניין של זמן עד שראשי כל המפלגות הודיעו בזה אחר זה כי הם מקפיאים את הקמפיינים הפוליטיים ואת העיסוק בבחירות ועוטים את אדרת הממלכתיות. אפילו קדימה המפרפרת במצב אנוש בין חיים למוות עצרה את קמפיין "נתניהו מסוכן לישראל".

למגינת ליבו של היו"ר שאול מופז, שייחל לכך שהנושאים הכלכליים יירדו מסדר היום כדי שיוכל להתבלט בתחום שהאסטרטגיים שלו אמרו לו שהוא הכי טוב בו, הוא עדיין לא מצליח להיות רלוונטי. לא ברור למה, אבל מופז, שכיהן כשר ביטחון וכרמטכ"ל, לא נתפס ככזה. מבחינה ציבורית הוא פשוט לא קיים בזירה הביטחונית.

מבחינה תודעתית, אולמרט וציפי לבני כן שם, אבל זה גם מה שעומד להם לרועץ. דווקא להם יש מה למכור בתחום המדיני-ביטחוני, אולם המראות של ערי ישראל מופצצות, בתים הרוסים ונפגעים מחזירים את הציבור לזיכרונות משתי המלחמות שניהלו, והשניים לא הופכים מושא לגעגועים. אולי אפילו ההיפך. היכולת לעמוד בשורה הראשונה של המנהיגים קיימת בפני אולמרט ולבני דווקא לפני מלחמה, או כשיש חשש מפעילות צבאית, אבל לא כשמתקיימת מלחמה בפועל.

מסקר שעשה מכון המחקר של רפי סמית עבור "גלובס" וה"ג'רוזלם פוסט" לפני שהחל המבצע בדרום, עולה כי לו אולמרט היה מתמודד בבחירות בראשות קדימה, הוא היה גורף 11 מנדטים. הנתון הזה ודאי לא היה מעודד את אולמרט להתמודד. אחרי החיסול של ג'עברי הסקר הפך ללא רלוונטי ונגנז, אולם אם הלחימה בדרום תוביל לתוצאות קשות, יש לאולמרט סיכוי רק לעלות, ואולי לקבל החלטות אחרות.

טוויסט בעלילה

מערכה ביטחונית משמעותית מוציאה מהמשחק בראש ובראשונה את אלה שאין להם שום אמירה בנושא ובראשם יאיר לפיד ושלי יחימוביץ'. הקמפיין של העבודה, וביתר שאת לאחר פרשת ופרישת האלוף במיל' אורי שגיא, התבסס על הנחה שהנושא החברתי כלכלי יהיה חלק ממערכת הבחירות. אלא שהאירועים בדרום שינו את התוכניות והביאו לטוויסט בעלילה. כרגע אין ביקוש לסחורה הזו.

העיתונאית שבתוכה הבינה את המצב, ובהעדר ביטחוניסט, הגיעה אמש יחימוביץ' בעצמה לאולפנים ששידרו את תמונות המלחמה, כדי שלא להיעלם בתקופה הקרובה מהתודעה הציבורית. יחימוביץ' ניסתה ללבוש את מדי הזית ללא הצלחה. באין גנרל במיל' לבוש מדים, הפכה שלי לציפור שיר. היא סיפרה מי היה רב המרצחים ג'עברי וגם על יחסי הפנים בתוך החמאס. הדברים נכונים עובדתית, אבל כשהם יוצאים מפיה הם לא משכנעים.

למזלה, ערב פתיחת המלחמה לאף אחד לא היה מצב רוח פוליטי או פנאי להביך אותה בשאלות בנושאים ביטחוניים אסטרטגיים. אבל גם זה היה יכול לקרות. אולי אתמול זה פחות התאים, אבל בעוד כמה ימים גוברים הסיכויים שהיא תישאל שאלות ביטחוניות מורכבות. בזמן שנותר לה עד הבחירות מוטב שתמצא דמות ביטחונית חיצונית שתצעד לצדה, אפילו מבחוץ. כמי שמנסה לנווט את העבודה לעבר כיבוש השלטון, יחימוביץ' לא יכולה לעמוד רק על רגל אחת. בהיעדר הרגל המדינית-ביטחונית, דומה יחימוביץ' לחסידה ונותרת רק עם הרגל החברתית-כלכלית.

לפני כשבועיים ניסו כל מיני גורמים מתווכים, ובהם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להציע ליחימוביץ' דיל לא רע בכלל. את, אמרו ליחימוביץ', תהיי יו"ר המפלגה ומספר 1, ואילו לבני, שתחבור אלייך, תהיה מועמדת גוש השמאל-מרכז לראשות הממשלה. אבל האגו ניצח ויחימוביץ' סירבה. הבוקר התראיינה לבני ברדיו. בניגוד ליחימוביץ' וללפיד, היא דווקא נשמעה שהיא מבינה על מה היא מדברת. אמנם בין האמירות שלה לבין שתי המלחמות שבניהולן הייתה שותפה בפועל יש מרחק מה, אבל אולי בדיעבד, אם יחימוביץ' הייתה ניחנת בראייה למרחוק, היא הייתה קופצת על המציאה.

עמוד עשן

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו התקבע כמהלך מבריק מבחינתו של ליברמן, לא כל כך מבחינת נתניהו. מסקרים שנעשו לפני המלחמה כבר די ברור שבלי האיחוד הזה הליכוד היה עומד סביב ה-24-25 מנדטים, ויחימוביץ' הייתה נושפת בעורפו סביב ה-20 ומשהו מנדטים. זה לא היה מובן מאליו שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, וגם אם כן, המשא ומתן הקואליציוני היה הופך שוב לבלתי אפשרי וכל ממזר היה הופך למלך. סקר סמית/"גלובס"/"ג'רוזלם פוסט" שנעשה אמנם לפני הלחימה, העניק למפלגה המשותפת של ביברמן 38 מנדטים, כך שללא כל עוררין, גם בלי אפקט הפעולה בדרום, יהיה זה נתניהו שיקבל את המנדט מהנשיא.

איך תסתיים הפעולה בדרום לא ניתן לדעת, אבל ברור לגמרי ש"עמוד ענן" יטיס את המנדטים של הליכוד ביתנו מעבר לרף ה-40 וידחוף את העצמאות וברק מעל לאחוז החסימה. בסקר, שנעשה כאמור לפני המבצע, זכתה העצמאות ל-3 מנדטים. טבען של פעולות צבאיות או מלחמות להקפיץ את האהדה והתמיכה בראש ממשלה ובשר ביטחון. פתאום כולם הופכים לפטריוטים. השאלה היא כמה זמן יימשך המבצע ומה יהיה משך האפקט שלו. בישראל כמו בישראל ישנם יותר מ-20 מנדטים שעפים עם הרוח וזו משנה כיוון כמעט כל יום. פעם הרוח היא צפונית-מזרחית-חברתית-כלכלית, ופעם היא דרומית-מערבית-מדינית-ביטחונית.

פוליטיקה השוואתית

קשה להימנע מההשוואה בין עמוד ענן לעופרת יצוקה. היא אפילו מתבקשת. לפני ארבע שנים בדיוק, בתקופה הזו של השנה, יצא מבצע עופרת יצוקה עם אותו שר ביטחון, אלא שאז היה זה ראש הממשלה אהוד אולמרט בדמדומי כהונתו והיום זה נתניהו בסוף הקדנציה השנייה שלו, ולפני השלישית.

אולמרט היה אז משוחרר מהכבלים שיש היום על נתניהו. ראשית, אף אחד לא העלה את החשד שמדובר בחלק מקמפיין בחירות או שיש שיקולים פוליטיים מאחורי המבצע. אי אפשר היה לחשוד באולמרט שעושה תרגיל פוליטי כי היה ברור שהוא מסיים את כהונתו. אבל ההבדל הגדול יותר הוא שבאותה עת ניהל אולמרט משא ומתן נמרץ עם אבו מאזן והפלסטינים. עובדה זו הייתה הסיבה העיקרית, אך לא היחידה, לכך שישראל זכתה ללגיטימציה בזירה הבינלאומית ויכלה לפעול בחופשיות רבה. כיום המצב שונה וספק אם עמוד ענן יוכל להימשך שלושה שבועות כמו קודמו, אך עדיין נותרה התקווה שיהיה מוצלח לא פחות.

ויש לכך סיכוי רב, אם לשפוט על פי מהלכי הפתיחה. קשה להאשים את נתניהו וברק שהם חיפשו את סדר היום המדיני ביטחוני ואת הפעולה בעזה. להיפך. עד אתמול היה נדמה כי השניים עושים הכול כדי להבליג ולהכיל את הירי הפרוע של החמאס על יישובי הדרום. הם מתחו את ההבלגה ככל שיכלו עד שהביקורת שהחלה בקרב השרים וחברי הכנסת התפשטה גם לתושבי הדרום ולכלל הרחוב הישראלי, שדרש פעולה נחרצת להפסקת הירי. נכון לעכשיו, נראה שצה"ל וברק סיפקו את הסחורה.

גם כאן היה נתניהו הראשון לזהות. כבר לפני ארבע שנים היה זה יו"ר האופוזיציה נתניהו שסייר בין יישובי הדרום המופגזים והכריז כי יש למוטט את שלטון החמאס בעזה וכי זו הדרך היחידה להביא שקט ושלווה ליישובי הדרום. השאלה היא רק למה בארבע שנותיו כראש ממשלה לא נעשה שום צעד אמיתי כדי לממש זאת.

63% נגד התמודדות אולמרט

בעבר נהגו לצחוק על נתניהו שהפופולריות שלו מרקיעה שחקים בארה"ב, אבל הבעיה היא שהוא צריך להיבחר בישראל. השבוע היה אפשר להגיד את המשפט הזה על אולמרט. ראש הממשלה לשעבר חזר מבושם מהביקור בארה"ב. כל מי שפגש בו שם נזכר בערגה בימיו כראש ממשלה, טפח על שכמו של אולמרט ואמר לו 'רוץ אולמרט רוץ'. לאולמרט יש רק בעיה קטנה שולית אחת - הבחירות מתקיימות בישראל. סקר סמית/"גלובס"/"ג'רוזלם פוסט" נותן לכך אשרור: בעוד האמריקנים רוצים לראות את אולמרט חוזר ללשכת ראש הממשלה, 63% מהציבור בישראל חושבים שהוא אינו צריך להציג את מועמדותו. רק 24% חושבים שכן. באופן מפתיע, אף שרק כשאולמרט עומד בראשות קדימה היא עוברת את אחוז החסימה, 61% ממצביעי המפלגה סבורים שהוא אינו צריך לחזור לחיים הפוליטיים. הם כנראה השלימו עם מצבה של המפלגה ומעדיפים שתנוח בשלום על משכבה.

 אולמרט