גבול מלחמות האין ברירה

קו פרשת המים בין מלחמות ה"אין ברירה" לבין מלחמות ה"ברירה" הוא מלחמת לבנון בשנת 1982, שנקראה אחר-כך גם "מלחמת שלום הגליל".

לפניה היו המלחמות בין ישראל לבין מדינות שכנות וצבאות סדירים. אלו מלחמות הקרויות "גדולות", ואילו אחריה באו המלחמות ה"קטנות", בין ישראל לבין ארגוני טרור בצפון ובדרום (אני מוציא מדיון זה את מלחמת המפרץ הראשונה שבה ישראל הייתה פסיבית ולא הגיבה).

המלחמות החדשות האלה, בין מדינה לבין ארגון טרור, הן שונות בתכלית מן המלחמות האחרות. מצד אחד, הן טוטאליות. כלומר, קורות בכל מקום ובכל זמן, במיוחד ביוזמת הצד הקטן, החלש. מצד אחר, הן מוגבלות, שכן המדינה אינה יכולה להביא לידי ביטוי את יכולותיה הטכנולוגיות והאחרות, ונגררת לעימותים ארוכים בעצימות נמוכה, שבהם דווקא החלש מצליח לקצור הישגים תודעתיים.

במלחמות החדשות גם היטשטשו ההגדרות החדות והברורות של "אין ברירה" ו"ברירה", או של "הכרעה" ו"ניצחון". שני הצדדים יכולים לטעון שהם "ניצחו". לכן הדילמה שעומדת בפני ישראל בעימות בינה לבין אויביה בעזה ובלבנון שונה מבעבר. כשם שישראל יכולה להחליט ולפעול מיוזמתה, כך היא יכולה גם לוותר על פעולה ו"להכיל" פגיעות מסוימות עד גבול מסוים.

אבל הגבול הזה נפרץ השנה ולישראל לא נותרה ברירה, אלא לתקוף את החמאס. היא בחרה באחד מאותם אמצעים ייחודיים שפיתחה, בזכות יכולותיה הטכנולוגיות והמודיעין המשוכלל שלה, הסיכול הממוקד.

סיכול זה מצטרף אל יכולותיה המיוחדות והוא עשוי להנחיל הישג ולו לזמן קצר. כך גם לגבי פגיעה במטרות הקרקע, בעיקר בורות השיגור המוסווים של הרקטות ומטרות קרקעיות אחרות. אולם משלב זה ישראל עלולה לחצות את הגבול בין "ברירה" ו"אין ברירה" ולהיגרר לפעולה קרקעית מסוכנת ומורכבת, שכן, אם הפעילות האווירית אינה מספיקה, הרי הפעילות הקרקעית כבר הופכת מ"בחירה" ל"חובה".

פעולה קרקעית אינה משיגה לגמרי את המטרה

בנסיבות בינלאומיות אלה תחצה ישראל יחד עם הגבול לעזה גם את מתחם ההסכמה הבינלאומית, המעניק לגיטימציה לסיכולים ולפעולות מן האוויר, אך מתנגד לכיבוש שטח, שגורר בדרך-כלל פגיעה מאסיבית ובלתי נמנעת באוכלוסייה לא מעורבת. לכן, הכף נוטה להמשך הפעולות האוויריות במגוון של מטרות ובהיקפים הנדרשים - על-חשבון פעולה קרקעית. אני סבור שהישגיה של פעולה קרקעית יהיו מוגבלים לעומת הנזקים שהיא תסב לנו בזירה הבינלאומית וכן מבית. כך, האופוריה היחסית שבה התקבלו הישגי "עמוד ענן" בימים הראשונים תתפוגג ונפגעים בצידנו, אזרחים או חיילים, יכפו על הממשלה לבלום מבצע קרקעי, בטרם יבשיל.

ישראל כבר התנסתה במבצעים קרקעיים קצרים וארוכים מסוג כזה. בהיסטוריה הלבנונית שהזכרתי קודם, צה"ל הרבה בהם עד למבצע "שלום הגליל" ואחריו. בכל פעם התברר כי פעולה קרקעית אינה משיגה לגמרי את המטרה המבוקשת - שקט לאורך זמן ממושך. כך גם היה בעזה שגם שם מיצינו את מגוון הפעולות על הקרקע עד שהגענו ל"עופרת יצוקה". והנה, השפעתה התפוגגה בתוך שנתיים.

לכן, ראוי לשכתב את דבריו של ההיסטוריון הצבאי הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ (1780-1831, מאבות תורת הלחימה המודרנית), שקבע כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים; לא פחות מכך הדיפלומטיה היא התוצאה של המאמץ המלחמתי. לכן, כל מה שנעשה באוויר וביבשה חייב להוליך להסדר בינינו לחמאס, הסדר שיושתת על מנגנון מדיני ואשר יהיו שותפים לו האו"ם ומדינות אחדות, כולל ערביות.

אף שישראל לא אהבה את החלטת האו"ם 1701 (אוגוסט 2006, הפסקת-אש בין ישראל לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, תוך פריסת כוחות או"ם וצבא לבנון בדרום לבנון) ואת המנגנון המדיני-צבאי שבא בעקבותיה, היא מעניקה לנו עד היום שקט ורגיעה בגבול הצפוני. זהו מודל שאפשר לאמצו גם לדרום. ביקורו של מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, מחרתים, יום שלישי בעזה, והמשטר החדש במצרים, עשויים להיות האדנים הראשונים שעליהם יונח הסדר החדש בדרום.

הכותב, חבר בוועדת חוץ וביטחון, מתמודד ברשימת העבודה לכנסת ה-19.