מתלהבים מהניקס? תרגיעו

אז הניקס פתחו טוב את העונה: מאזן 2-8 (הלילה הפסידו 111-114 לדאלאס). שבעה משמונת הניצחונות נגד קבוצות פלייאוף בעונה הקודמת, הם ניצחו את האלופה מיאמי, את סן אנטוניו בחוץ, כלומר המספרים לא משקרים. ומכיוון שהניקס גם מראים התקדמות ממעוף הציפור - בכל זאת הם סיימו במאזן חיובי והגיעו לפלייאוף בשתי העונות האחרונות, משהו שהם לא הצליחו לעשות בין 2001-2010 - אפשר איכשהו להבין את ההתלהבות מהפתיחה שלהם, אפילו אם לאור ההיסטוריה צריך לגנות כל התלהבות שקשורה לניקס.

הניקס הם מותג בעולם הספורט למרות העבר שלהם, לא בזכותו. הניקס היו באמת טובים רק בתחילת שנות השבעים, אז הם זכו בשתי האליפויות היחידות שלהם (1970 ו-1973) ונתנו ל-NBA את אחת התמונות המכוננות שלו - וויליס ריד, הסנטר האגדי הפצוע של הניקס, מדדה לפרקט מחדר ההלבשה לקראת משחק 7 בסדרת הגמר נגד הלייקרס ב-1970. לפני זה הם היו טובים בתחילת שנות החמישים (הפסידו בשלושה גמרים רצופים), אחרי זה באמצע שנות התשעים תחת פאט ריילי, וזהו.

ברור שבגלל החשיבות של ניו יורק בתרבות האמריקאית, כל זה לא משנה. הניקס אמנם לא קרובים למעמד של היאנקיז למשל, אבל הם עדיין אצולה ספורטיבית, ולו מכוח העובדה שמדיסון סקוור גארדן עדיין עומד ומארח אותם, ולכן באיזשהו מובן זה טבעי שפתיחת עונה טובה שלהם תנפח הרבה יותר מדי מוקדם בלון של ציפיות. השאלה היא לאיזה גודל מנפחים את הבלון.

לניקס יש, על הנייר, את הסגל השני הכי טוב במזרח - אחרי מיאמי כמובן. יש להם (כולל אמרי סטודמאייר שעדיין לא שיחק העונה בגלל ניתוח בברך) לפחות ארבעה שחקנים שיכולים לסיים עם לפחות 20 נקודות בכל ערב נתון; אורך, בשר ואגרסיביות מתחת לסלים בהגנה (בינתיים שומרים הכי טוב בליגה - מאפשרים ליריבות רק 92 נקודות בממוצע למשחק); וטרנים שכבר זכו באליפות (הסנטר טייסון צ'נדלר וג'ייסון קיד שהגיע העונה); וספסל מאוד עמוק. הבעיה של הניקס היא שבראש כל העושר הזה עומד כרמלו אנתוני.

אנתוני הוא סופרסטאר שעדיין קשה לנחש איך הסיפור שלו יתפתח. הוא נולד בגטו של ברוקלין, ניו יורק, ובגיל שמונה עבר לגטו של מערב בולטימור. כשהוא היה בתיכון צילמו סצנות לדרמה הקאנונית The Wire, שמתארת את התפוררות החיים האורבניים בארה"ב דרך בולטימור, שני בלוקים מהתחנה שבה הוא היה מחכה לאוטובוס. הוא יצא מהגטו ונכנס לתודעה הלאומית בתור הפרשמן (שחקן שנה ראשונה) הסנסציוני שהוביל את סירקיוז לזכייה באליפות המכללות ב-2003. בדראפט של אותה שנה אנתוני נבחר שלישי, לברון ג'יימס היה ראשון.

בניגוד לג'יימס, לאנתוני לא היה אז ובטח אין היום שום יתרון פיזי משמעותי; הוא חזק אבל לא באופן חריג, די איטי לסמול פורוורד בגובה 2.03 מטר ב-NBA, נתרן בינוני במקרה הטוב. מה שיש לאנתוני, יותר מלכל שחקן בליגה, זה דרכים ורצון לעשות נקודות. זה אומר שאנתוני, אפילו יותר מג'יימס, מכתיב את הכדורסל שהקבוצה שלו משחקת. וזה אומר שהקבוצה תלויה גם, ואולי בעיקר, במה שקורה בראש של אנתוני.

במשחקים האולימפיים באתונה 2004, שבהם ארה"ב זכתה רק במדליית הארד, אנתוני הואשם באגואיזם שחיבל בנבחרת. בדנבר נאגטס הוא התנגח במשך שנים עם המאמן המוערך ג'ורג' קארל, רוב הפעמים על רקע המוטיבציה הירודה שלו בהגנה. אנתוני אמנם הוביל את דנבר לפלייאוף בכל אחת משבע העונות המלאות שהוא שיחק בה, ובעונת 2008/9 לגמר המערב (הפסידה בשישה משחקים ללייקרס), אבל הוא מעולם לא ממש התעלה בפלייאוף, ועשה לעצמו מוניטין בעיקר בתור סקורר מחונן אבל אנוכי, לפעמים ביריון (הושעה מ-15 משחקים בגלל מעורבות בקטטה ב-2006), וגם סוג של דיווה אחרי שהוא דרש את הטרייד לניקס.

המוניטין של אנתוני לא מאוד השתפר בשנה וחצי שלו בניקס. הוא למשל, יותר מכל אחד אחר, קידם את הפיטורים של מייק דאנטוני (היום מאמן הלייקרס) בעונה הקודמת. דאנטוני רצה לרוץ ולזרוק מהר; אנתוני רצה התקפה עומדת שמבוססת על תרגילי בידוד בשבילו. במצבים כאלה ב-NBA, הכוכב (כמעט) תמיד מקבל מה שהוא רוצה. אנתוני קיבל את המאמן שהוא רצה (מייק וודסון, שהיה העוזר של דאנטוני ולפני זה אימן את אטלנטה), וסגל מסייע ברמה שהוא לא הכיר בקריירה שלו. כרגע זה נראה טוב. חבל שההיסטוריה, של אנתוני ושל הניקס, לא נותנת יותר סיבות לאופטימיות.