הפיגוע עבר, המלחמה עוד כאן

בצהרי יום רביעי הגיעה מלחמת עזה ללב תל-אביב. הרקטות וטילי הפאג'ר ששוגרו עד עתה לכיוון גוש דן לא הצליחו לטעת בלב התל-אביבים את התחושה המלאה של שותפות למצב החירום הביטחוני. גם מראות בניין המגורים ההרוס למחצה בראשון-לציון לא הביאו את תחושת האפוקליפסה. אבל את הפיגוע באוטובוס בלב מרכז העסקים של תל-אביב, מרחק יריקה מהקריה, הפרקליטות ובית המשפט - שום כיפת ברזל לא הייתה יכולה ליירט.

שעתיים אחרי הפיגוע, עדיין הסתובבו הלומים באי היכל המשפט בפינת הרחובות ויצמן ושאול המלך. מי שהיה יכול התחבר לרדיו, לטלוויזיה ולאינטרנט. צוותי צילום מכל העולם הגיעו לראיין אנשים באיטלקית, בספרדית ובערבית. איש לא נתן הוראה להשבית את עבודת השופטים ולהקפיא את הדיונים, אבל קשה היה למצוא אולמות שבהם התנהלו תיקים באופן ממשי, למעט קלדניות ופקידים משפטיים שהתרוצצו בין קומה לקומה.

לא מעט שנים חלפו מאז ידעה תל-אביב פיגוע בתחומה, אבל דומה שהתרגולת עדיין טרייה בקרב התושבים. אלפי בני אדם לא התקהלו מסביב לאוטובוס שבו התפוצץ מטען החבלה, בפינת הרחובות שאול המלך והנרייטה סולד. מקסימום כמה עשרות. רובם היו רגועים יחסית, צילמו ללא הרף את האוטובוס משלל זוויות בטלפונים הסלולריים שלהם והעבירו דיווחים ישירים, כל אחד לקרוביו ולדף הפייסבוק שלו.

מידע חלקי ומבולבל

דווקא השוטרים הרבים שהגיעו לזירת הפיגוע - כחולי מדים, יס"מניקים, אנשי מז"פ ומשמר הגבול - תרמו את חלקם להעלאת מפלס ההיסטריה. המידע שהתגלגל היה חלקי, מבולבל, סותר את עצמו. אמרו שהמחבל נתפס ברמת-גן, אחר כך התברר שלא; השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' תדרך שמדובר באוטובוס בקו 61, לפני שהתברר שהוא כלל אינו עובר במסלול הזה; כמה שוטרים צרחו במגפונים להתרחק מהזירה כי יש מטען שני, בעוד שוטרים אחרים, בלתי מוגנים, מסתובבים חסרי מעש באין מפריע בקרבת האוטובוס.

מטען החבלה, שהיה ככל הנראה קטן יחסית, לא גרם לנזק עצום; מראות האוטובוסים המפויחים, החרותים בזיכרון הקולקטיבי מימי פיגועי ההתאבדות של שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, לא חזרו על עצמם הפעם.

בתום שעה ארוכה של איסוף ראיות מתוך האוטובוס, הצליחו אנשי דן אפילו להתניע אותו ולהסיע אותו מהמקום בסיוע גרר מיוחד. אבל למרות זאת, בבניין הדר דפנה הסמוך שמעו את הפיצוץ בעוצמה חזקה מאוד, גם בקומות הגבוהות.

"בהתחלה חשבנו שנפלה רקטה", סיפרה אחת העובדות בדקות הראשונות. היא הייתה מבוהלת. שוטר אחד אמר לה שתיזהר לא לפתוח את הדלת למחבל, שאולי עדיין מסתובב, כשהוא כנראה לבוש בחולצה ירוקה. היא הקפידה לא לאפשר ללובשי חולצות ירוקות להיכנס לבניין.

בהיעדר מידע מוצק, החלו להתפתח בין יושבי מגדלי המשרדים הסמוכים תיאוריות באשר להלכי מחשבתו של המחבל. מיקומו של הפיצוץ מהווה הצלחה של ממש לארגון הטרור האחראי לפיגוע.

מעבר לכביש נמצא מחנה הקריה, הכולל בתוכו כידוע את לשכות שר הביטחון, לשכת הרמטכ"ל ולשכתו התל-אביבית של ראש הממשלה. פיגוע בקריה הוא חלומם הרטוב של ארגוני הטרור, חלום הבלהות של צה"ל והשב"כ.

150 מטר ממקום הפיגוע נמצא כאמור בית המשפט וקרוב יותר שוכנים בנייני פרקליטויות מחוז תל-אביב ומחוז מרכז ובניין הסניגוריה הציבורית. קרבתו של בית-החולים איכילוב לזירה סייעה ככל הנראה להציל כמה פצועים, שפונו במהירות על-ידי קציני הביטחון של הפרקליטות, שהיו הראשונים לקפוץ לזירה, שניות לאחר הפיצוץ.

שגרה תל-אביבית?

שעתיים אחרי הפיגוע - "פיגוע התופת". חלפו כמה וכמה שנים מאז עשו בגוש דן שימוש במילה הזו - הגיעו לזירה ניידות השטיפה של עיריית תל-אביב, ובסיוע מנקי רחוב חמושים במטאטאים עשו ספונג'ה לכביש והעלימו מהמקום כל סימן לשברי זכוכית וסממנים למה שאירע.

התכלית העליונה, כפי שגם עלה מדבריו של המפכ"ל יוחנן דנינו שהגיע לזירה כדי להתייצב מול המצלמות והמיקרופונים, היא "חזרה לשגרה".

אבל דווקא המטרה הקדושה הזו, להחזיר את החיים התל-אביבים, על שלל משמעויותיהם הסימבוליות, של חיי המשק, המסחר והכלכלה, לשגרה במהירות האפשרית, נתקלה בדילמה. שהרי גם ללא סממני הפיגוע באוטובוס, מהי השגרה התל-אביבית בימים אלה?

הימים עדיין ימי חירום, הקרבה לממ"דים ולמקלטים הציבוריים עדיין מחושבת אוטומטית בראשיהם של העוברים ושבים, הרקטות עדיין יכולות להתעופף ולנחות, האזעקות עדיין אזעקות. הפיגוע עבר, אבל המלחמה עדיין כאן.