כשהנשיא רואה ילדים הרוגים

"הכול צפוי - והרשות נתונה", הוא אחד הפרדוקסים המרתקים של חוכמת היהודים. מה הטעם להעמיד פנים ש"הרשות נתונה" אם "הכול צפוי"? מה תעלה ומה תוריד הרשות לעשות משהו נגד הציפיות, אם התוצאות קבועות וידועות מראש?

היום זו אינה שאלה תיאולוגית או מוסרית, אלא שאלה פוליטית. אפשר להציג אותה לממשלת ישראל, או לפחות לחלק מחבריה. איש אינו יכול לטעון ברצינות, שמהלכי "עמוד ענן" היו מפתיעים.

כרגיל, הפעם היה מנוי וגמור עם ישראל "לשים קץ". כרגיל, ההתלכדות הטבעית הרימה את קרנם של המנהיגים, פוליטיים וצבאיים. כרגיל, הימים הבאים חשפו את המגבלות הנתונות והצפויות. טילים תועים חיסלו שני דורות של שתי משפחות (הם תמיד תועים, הם תמיד מחסלים). צילומי הילדים המתים עקפו את דיפלומטיית-המנע של ישראל, ונחתו על כל פייסבוק ומתחת לכל טוויטר רענן.

כרגיל, ראש ממשלת טורקיה קילל. כרגיל, הדיפלומטיה האמריקנית לא ממש מיהרה, עד שלא היתה לה ברירה, והיא נכנסה להילוך גבוה. כרגיל, ישראל נקראה להתאפק. כרגיל, הפסקת האש לא שמה קץ לשום דבר מחוץ לאשליה הקבועה שאפשר לשים קץ. שר החוץ הבטיח "ללכת עד הסוף", ואפילו ציטט את קלינט איסטווד בלשון המקור, כדי לתת משנה תוקף לדוקטרינה שלו. אבל הגותו הפוליטית של איסטווד לא עשתה חיל בזמן האחרון, לא באמריקה ולא במזרח התיכון.

ישראל נכשלה, אפילו כשהצליחה

אולי היה מוטב להודיע מראש, שזו תהיה פעולה מוגבלת עם מטרות מוגבלות. היה אפשר אפילו להסביר, שבהיעדר שליטה מלאה על הנסיבות, לא יתכן לקצור הצלחה מלאה. זה היה חוסך מבוכה, ושומט את הקרקע מתחת לתעמולת הניצחון הבלתי נמנעת של חמאס.

ישראלים אינם צריכים להיות מופתעים ממגבלותיה של המלחמה ומהישגיה החלקיים. למען האמת, מאז 1967 שום מהלך צבאי לא הניב תוצאות חד-משמעיות. אפילו ב-1973, בעיצומה של מלחמה כללית, ישראל לא הורשתה למצות את הצלחתה, לחנוק את הארמיה השלישית בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ולמחות כל רושם ש"מלחמת אוקטובר" הסתיימה בניצחון מצרי.

בלבנון ישראל נכשלה, אפילו כאשר הצליחה. ושלושת סיבובי עזה הנחילו לישראל שיעורים ניכרים של מפח-נפש. הפוליטיקאים יכלו לחסוך הרבה מן המפח, אילו הקדימו להודיע ש"תשתית הטרור" לא תפורק, בכל אופן לא הפעם; ועזה לא תחזור אל ימי הביניים (אלי ישי), כשם שלבנון לא הוחזרה "עשרים שנה אחורה" (דן חלוץ), כשם שבופור לא מחתה ב-1982 את הטראומה של 1973 (מנחם בגין).

פצצה אחת בצ'צ'ניה

כל עיון אובייקטיבי במהלך המבצע הזה יאשר שישראל נזהרה מאוד. אילו החילה את שיטות חמאס, והיתה יורה טילים באוויר, שייפלו-איפה-שייפלו, עזה אמנם היתה חוזרת לימי הביניים. פצצה רוסית אחת בצ'צ'ניה, ב-1994, או פצצה אמריקנית אחת בסרביה, ב-1999, חיסלו יותר בני אדם ממה שחיסלו שמונת ימי "עמוד ענן". התכחשות לזהירות הזו היא ביטוי של התחסדות, או של ציניות, או של היסטריה, או של כל השלוש.

מאחר שישראל אינה מנסחת כמעט אף אחד מן הכללים הנוהגים ביחסים הבינלאומיים, היא משלמת מחיר לא הוגן. אבל המחיר הזה צפוי לחלוטין, ואפשר לדעת בדיוק מתי הוא יתחיל להיגבות, ומה יהיו תוצאותיו. צילומים של גוויות ילדים, הנישאות מן ההריסות, הן התחלת הדה-לגיטימציה של כל מהלך צבאי. ראינו את זה עוד בקיץ 1982, כאשר רונלד רייגן, ידיד מובהק של ישראל, הניח על שולחן הכתיבה שלו צילום של ילדה לבנונית, שאיבדה את רגלה בהפצצות חיל האוויר על מערב ביירות (ההפצצות ההן באמת היו חסרות-אבחנה, כפי שדיווח כתב ה"ניו יורק טיימס" ההמום מן השטח. עורכיו צינזרו את "חסרות אבחנה").

כאשר הילדים מתים, גם הנשיא האמריקני הסובלני ביותר נוטה להתערב. אחת הסיבות החשובות לסובלנותו היחסית של ברק אובמה היא שהוא עצמו נוקט שיטות דומות מאוד במלחמתו נגד הטרור. תיכף לכניסתו לבית הלבן, ממש תיכף, הוא אישר הרחבה דרמטית של מערכת החיסולים באמצעות מזל"טים - בהרי פקיסטן, בהרי תימן, אחר כך גם בסומליה, אולי בקרוב גם במדבר הסהרה. רשימת הקורבנות ה"אגביים" של המערכה הזו אינה "רשימה", אלא היא מגילה. הוא אינו צריך, בדרך כלל, לעמוד במבחן הצילומים של סוכנויות הידיעות משטח בנוי, מפני שצלמים כאלה ממעטים להסתובב בנקיקים שבהרים.

אנה פרנק באקצנט הודי

רמז על הפוטנציאל המסוכן של צילומי הילדים ניתן השבוע בטבלואיד הודי, ששמו "מייל טודיי" (מקור ההשראה שלו הוא ה"דיילי מייל" של לונדון). תחת הכותרת "מספר ההרוגים בעזה עלה ל-70 ויותר, ביניהם ילדים רבים", מצויר יהודי בקאפוטה, מגבעת של מגן דויד על ראשו, ומפיו בוקעות המלים, "תודה לאל, אנה פרנק אינה ביניהם".

אכן, עוצר נשימה. מדוע זה קריקטוריסט הודי יתפתה לסטריאוטיפים של אנטישמיות אירופית גסה? אולי מפני שעמיתיו באירופה היו רוצים לעשות בדיוק אותו הדבר, אבל אינם מעיזים. בסיבובים קודמים, בעזה ובלבנון, נעשו השוואות עם גטו ורשה, גם באירופה. אבל היהודים כרוצחי ילדים מתחסדים? זו כנראה תרומה חדשה.

מעניין שהילדים המתים מיעטו להופיע על עמודים ראשונים של עיתונים בארה"ב, באירופה ובאמריקה הלטינית (על-פי הגלריה היומית חסרת התחליף של newseum.org). לעומת זאת, הם הופיעו למכביר על שערי עיתונים בעולם הערבי ובארצות מוסלמיות.

הודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, היא זירה חשובה מאוד בדיפלומטיית המנע של ישראל. להרבה מאוד הודים יש הסתייגויות מן היחסים האסטרטגיים ההדוקים של ארצם עם ישראל. מתגוררים בה 160 מיליון מוסלמים. יש בה שמאל אנטי-מערבי חזק. גם אם האסוציאציה של אנה פרנק מתבזבזת על הרוב המכריע של ההודים, זיהוי היהודי עם רוצח הילדים הוא קטלני.

טילים באסקיים

התארכות "עמוד ענן", בייחוד אם היתה כרוכה בלוחמת קרקע, עמדה להוציא את הילדים המתים לאור בזירות תקשורת נוספות. גם אם אי-אפשר לתלות את ההחלטה על סיום המבצע בגוויות הילדים, אפשר להניח שיש להן מקום בתהליך קבלת ההחלטות, בין ירושלים לוושינגטון, ובעוד כמה ערי בירה באמצע.

מקור מובן של תסכול ישראלי הוא הקושי להניב אמפתיה אצל זרים. שר החוץ הצרפתי, לוראן פאביוס, במסיבת עיתונאים ביפו, דחה כמעט בביטול שאלה שהוצגה לו מה היתה צרפת עושה אילו נורו לעומתה טילים מן האזור הבאסקי של ספרד. הנשיא שמעון פרס ניסה את זה כמעט לפני ארבע שנים על טאייפ ארדואן הטורקי בוועידת דאבוס. "מה הייתם עושים אילו ירו את הטילים האלה על איסטנבול?", שאל פרס, ועורר מחווה דרמטית של רוגז אצל ארדואן.

טילים באסקיים אינם נורים על צרפת, אולי בין השאר מפני שאין סכסוך היסטורי בין צרפת ובין הבאסקים, ואין 1.7 מיליון פליטים באסקיים, ומזל"טים צרפתיים אינם מרחפים תדירות בשמי בילבאו. אולי זו הסיבה.

כיוצא בזה, לא הרבה אנגלים התפעלו מן המשוואה "מיליון ישראלים בקו האש = כל אוכלוסיית לונדון", במספרים יחסיים. הפעלול הסטטיסטי הזה, לגיטימי כאשר יהיה עלול להיות חרב פיפיות. ממה נפשך, אם השלכות סטטיסטיות כאלה מותרות לישראל, הנה הן מותרות גם לפלסטינים. יחסית לגודל האוכלוסייה בעזה, 130 הרוגים פלסטינים שווים 4,600 בריטים, או 23,000 אמריקאים, או 111,000 הודים.

כאשר הדיפלומטים החרוצים של משרד החוץ מסיבים אל שולחן התחבולות, אולי כדאי להם להתאמץ טיפה פחות. לפעמים פחות הוא יותר.

אופנוענים תליינים

אי-אפשר להגיד שחמאס יצא ללא פגע מן המלחמה הקצרה הזו. עיתונים בעולם פרסמו במידות שונות של הבלטה את צילום האופנוענים התליינים של עזה, גוררים "משתפי פעולה" על האספלט בדרך אל ההוצאה להורג. הצילום הופיע על עמוד השער של עיתון אחד בברצלונה, עם הכותרת "שלום נוסח פלסטין".

התמונות האלה הן ביטוי של פרימת רקמות בחברה הפלסטינית, נסיגה אל צדק פרימיטיבי, דה-הומניזציה. הן מצדיקות עצב עמוק. אילו ניסו הפלסטינים להזיק לעצמם, הם היו מתקשים להמציא את הסצנה הזו. נראה שהרבה אנשים יזכרו אותה הרבה זמן.

רשימות קודמות של קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com