תיאטרון מציאות

המציאות מוכיחה שוב את עליונותה על כל דמיון. קשה לחשוב על עיתוי סימבולי יותר להעלאת המחזה הפורס את סיפורו של ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, מאשר בימים אלה. לפני כמעט ארבע שנים, ב-16 בינואר 2009, רגע לפני שנכנסה לתוקף הפסקת האש בתום מבצע "עופרת יצוקה", עלה אבו-אלעיש לשידור חי בערוץ 10 וחרט את שמו בזיכרון הקולקטיבי של כולנו.

שלוש מבנותיו ואחייניתו נהרגו מפגזי צה"ל שנורו בשוגג אל עבר ביתו, ובשיחה נסערת עם הכתב שלומי אלדר, הוא זעק את זעקתו המרוסקת של אב שכול.

הטרגדיה האישית בלתי נתפסת. למה דווקא הוא מכל האנשים, רופא גינקולוג שיילד ישראלים רבים בעבודתו בסורוקה ובתל השומר; שמתגאה בחיבוקים מצולמים עם אהוד אולמרט ועם אהוד ברק - אותם מנהיגים שהובילו את "עופרת יצוקה". למה דווקא הוא, שמדבר בשפתנו, שרוצה בשלום, ושעונה על ההגדרה הבלתי אפשרית במציאות החיים הישראלית-פלסטינית: פרטנר.

למה דווקא הוא. סיטואציה כה איומה, דמונית וכמעט דמיונית עד שנדמה כי אילולא היה זה אבו-אלעיש המוכר לרבים בישראל, ואלמלא היה עולה לשידור חי בזמן אמת, אפשר שסיפורו היה נבלע תחת תיאוריות קונספירציה למיניהן ולפיהן הנה באים להם הפלסטינים לפברק סיפור בקרב על התודעה העולמית, בקרב על הפריים המנצח. והרי היו מקרים מעולם.

ספרו של אבו-אלעיש "לא אשנא" יצא בשנה שעברה בהוצאת 'ידיעות'. לזכותו של שי פיטובסקי, שעיבד את הספר למחזה, יאמר שהוא אינו מנסה להתחרות במציאות ולגבור על הדרמה של אותה שיחת טלפון טלוויזיונית. פיטובסקי יוצא מנקודת הנחה שאת הסוף המר כולם מכירים. רוחן של הבנות מרחפת על הבמה באמצעות שלושה זוגות נעליים קטנות וגל-עד של אבנים ופיטובסקי מתפנה לדבר על האיש, שלמרות הגורל שהתאכזר אליו, מתעקש שלא לשנוא את הישראלים.

מי למעלה מי למטה

כי מי אלה, הישראלים? הוא אומר: "הילדים שיילדתי, הקולגות שלי מבית החולים". אבו-אלעיש רואה מבעד לתבניות, ומחייב את בני שיחו, את הקהל, לראות גם הוא מעבר לקלישאות השנאה.

נקודת המבט מעניינת במיוחד מבחינת החוויה התיאטרלית שמעביר פיטובסקי את הקהל שלו. הבמה היא זירה מרובעת והקהל יושב מכל צדדיה, חלקו מביט למטה אל הפלסטיני שפורס את סיפור חייו. אין ספק מי השולט ומי הנשלט במציאות הזו, מי למעלה ומי למטה בהיררכיה של החיים.

ג'סאן עאבס, שמגלם באנושיות וברוך את דמותו של אבו-אלעיש, מתנייד בתוך מגבלות הזירה שנכפתה עליו, מספר את סיפור חייו של הרופא העזתי. באחת התמונות עולה עאבס ותופס מקום בקרב הקהל, מספר על ארוחת ערב שהוא זוכר כילד, בעת שעבד אצל משפחה ישראלית. לרגע הוא מחדד את התחושה שהנה, אפילו את הגפילטע פיש שלכם אכלתי.

חולשתו של המחזה נעוצה בנקודות התורפה האופייניות של תיאטרון עדות. זהו תיאטרון במעמד צד אחד, שמדלג מעל לפרטים שעלולים להחמיא פחות לדובר, בין משום הרצון להיזהר בכבודו ובין משום שזה לא משרת את בניית הדמות שמקבלת ממדים מיתיים, של אדם שניחן בגדלות נפש בלתי שגרתית.

ועדיין, המסע כנגד כל הסיכויים, שמתחיל בילדותו של אבו-אלעיש במחנה הפליטים ג'בליה ומסתיים באותו לילה ארור, הוא מסע שמומלץ לכל ישראלי לעבור יחד עמו. לא לצורכי הלקאה עצמית, תחושת אשם או מירוק המצפון - כשלעצמי לא הרגשתי לא את זה ולא את זה - אלא כדי להיחשף לסיפור של אדם, שדומה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

"לא אשנא" מאת שי פיטובסקי ובבימויו, תיאטרון הבימה