יעדים הם לשלהוב, לא למימוש

למה כשמדברים וכותבים אצלנו על יעדים, זה תמיד בהקשר של ישראל? לחמאס אין יעדים? כשהוא התחיל להמטיר עלינו רקטות וטילים, הוא עשה את זה סתם כך? בטוח שהייתה מאחורי זה מחשבה ותוכנית כלשהי, עם ציפייה להשיג משהו מהקמפיין. אז הם השיגו את יעדיהם, או לא?

בינתיים נראה שחוץ מלהיטיב את מצבו של הימין בסקרים, ה"מטרות" שהושגו הפעם, כמו בעבר, הן ההרס העצום בעזה, וההרג בשני הצדדים. האם אלה היו יעדי החמאס? או אולי הם התגעגעו להילארי ורצו לראותה באזור? כל השאר, הגבורה, התכנון כביכול - אלה הזיות של מתוסכלים.

כאלה, כלומר מתוסכלים, יש גם אצלנו. כי מי שיוצר את מיתוס ה"יעדים" הם המנהיגים בשני הצדדים. מרגע שמתחילים לירות המוזות הפוליטיות מתחילות לפעול. החמאס מפנטז בקול גדול על הרס הישות הציונית, ביבי מבטיח שבירת הגב של הטרור. ברור שלאחר מכן, כאשר לא קורה שום דבר שדומה לזה, יש אכזבה. אצלנו, ואני מניח שגם אצלם. מי שלא מתאכזב הם המנהיגים, כי הם ידעו מראש, ברגע שהכריזו על היעדים, שהם נועדו לשלהוב, לא למימוש. הם יודעים שזה לא יכול להיגמר אחרת מכפי שזה נגמר.

התבזות כפולה

חבל שהמנהיגים שלנו מתעקשים להתבזות פעמיים. בפעם הראשונה כאשר הם מדברים על מיגור ארגוני הטרור; ובפעם השנייה כאשר לאחר הלחימה הם מתרברבים בהישגים שקשה מאוד לראותם. אף אחד לא רואה אותם. אני מבין שפוליטיקאים צריכים לדבר. ואני כמובן יודע שיש בחירות. ובכל זאת, אפשר ללהג בצורה קצת יותר אינטליגנטית ומתורבתת.

יורים ובוכים

האם ניצחנו? הפסדנו? לא. גם לזה וגם לזה. זו לא הייתה תחרות, אלא מעשה שצריך היה לעשותו. הם ירו עלינו, אנחנו החזרנו. יש בזה, לפחות, היגיון. מה שקשה למצוא אצל הפלסטינים. הם ירו - ולאחר שחטפו בחזרה, החל הבכי והנהי.

מראות ההרס, הילדים ההרוגים, המשפחות ההרוסות. אם אנחנו נשמעים הגיוניים, הרי שהפלסטינים יוצאים מהעניין מגוחכים. יורים ובוכים - כדרכם בקודש. אולי הרוויחו כמה נקודות עם התמונות האלה. מי שבטוח הפסידו הם התינוקות ושאר הרוגים. אבל אצלם זה לא כל כך רלוונטי. עובדה - לו זה היה חשוב, לא היו מתחילים בפעולות האיבה שתוצאותיהן ידועות מראש לכל עולל עזתי.

חזרה לבחירות

מי הרוויח בזירה הפוליטית? זה כמובן עכשיו המשחק הלאומי, בעיקר התקשורתי. נשאל לפני כן, האם עד הבחירות מישהו עוד יזכור את המבצע הזה? אני בספק אם הוא יימצא ראוי לאזכור אפילו בתשדירי הבחירות, כי פשוט אין שום דבר ממשי שאפשר לומר לזכות או לחובה בעד או נגד מפלגה כזאת או אחרת. ממשלת נתניהו-ברק עשתה את העבודה שהייתה חייבת לעשות, והביצוע היה טוב. שאר המפלגות גם הן התנהגו יפה בסך הכול. אפשר לחזור לנושאים הרגילים ולהשאיר את הפרשה הזאת להיסטוריה.

הבהרה בעניין עמיר פרץ

עמיר פרץ זכה להרבה תשבחות, גם בטור זה, על חלקו החשוב ביצירת כיפת ברזל. ובצדק. הוא היה שר הביטחון בתקופה הרלוונטית, ותמיכתו בפרויקט הייתה הכרחית, והוא נתן אותה בהתלהבות ודבקות. אבל זה לא אומר שהוא התאים לתפקיד שר הביטחון. לא משום שאינו גנרל, אלא משום שגם לא כל אזרח מתאים לתפקיד. את הקריירה הפוליטית שלו עשה פרץ על גלי נושא הרווחה, זה היה מקצועו והתמחותו.

מה שהופך אזרח לעדיף על איש צבא כשר הביטחון, אלה כישורים ניהוליים וידע פיננסי. אדם שאומנותו היא עסקנות, אין לו עדיפות, אולי להיפך. פרץ לא היה מנהל מוכח, גם לא איש כספים. הוא היה, בעצם, עסקן הסתדרותי ומפלגתי. וזה לא מספיק טוב לתפקיד שר הביטחון. מזלו, ומזלנו, שאת עניין הכיפה הוא אבחן היטב.

matigolan@globes.co.il