"המועדון רוצה להודות למאמן..."

מארק רובינס. אלא אם כן אתם חובבי טריוויית כדורגל, סביר להניח שהשם הזה לא אומר לכם יותר מדי. אבל לפעמים שווה לזכור גם שמות עלומים בהיסטוריה של הענף רק כדי להסביר בעזרתם תופעה שלמה. עוד נחזור לרובינס בסוף הדיון הזה.

חודש נובמבר הוא בדרך כלל חודש רע למאמנים: הקבוצות בליגות הכדורגל באירופה (ובישראל) כבר עומדות אחרי עשרה משחקי ליגה. מדובר לרוב בקו הסטטיסטיקה הראשון שמאמן צריך לצלוח: מעט מאוד בעלי קבוצות מפטרים את המאמן שלהם אחרי כמה משחקים בלבד, גם כשהם מרגישים שטעו במינויו, אבל אחרי עשרה מחזורים הסטטיסטיקה הופכת לנוחה יותר, ומאמנים מתחילים לשלם במשרותיהם.

בנקודה הזאת לא שונה מועדון צמרת באירופה ממועדון תחתית בישראל. כך היה תמיד. אלא שבשנים האחרונות, כך נדמה, נוסף למספרים ולאחוזי ההצלחה אלמנט נוסף: ההצלחה של המאמן ביחס לציפיות של הבעלים.

***

עשרים השנים האחרונות התאפיינו במעבר הדרגתי למודל של בעלות פרטית. הבעלים הפרטיים הם לעיתים קרובות מתעשרים חדשים, אנשים שצברו ממון רב בתוך זמן קצר יחסית. הבעלות על קבוצת כדורגל, עסק מפסיד כמעט מעצם הגדרתו, הופכת עבורם לסמל סטטוס שאין שני לו. אין אח ורע לחשיפה שבעלות על קבוצת כדורגל יכולה להעניק לאיש עסקים: רומן אברמוביץ', למשל. גם קוראי "גלובס" המצויים בפרטים כגון אלה יותר מהאדם הסביר, יתקשו למנות בעל פה יותר משלושה-ארבעה שמות מוכרים מבין אותם עשרות שזכו לכינוי "אוליגרכים". אברמוביץ', לעומת זאת, יהיה השם הראשון בכל רשימה, על אף שאינו העשיר מבין האוליגרכים.

מתעשרים חדשים, בניגוד לאצולת הממון הישן, נוהגים להפגין את עושרם באמצעות סמלי סטטוס. אלא שקבוצת כדורגל אינה מכונית שדי במבט אחד בסמל שמתנוסס על מכסה המנוע שלה, כדי לדעת שבעליה הוא איש עשיר. בקבוצת כדורגל, דרגת הגאווה שהיא מעניקה לבעליה קשורה לכוכבים שמשחקים בשורותיה ולזכייה בתארים. כאן מתחיל, בדרך כלל, מסלול ההתרסקות של המאמנים.

ביום רביעי בלילה פיטר רומן אברמוביץ' את רוברטו די מתאו. מעבר לעובדה שזה היה המאמן השמיני שעובד תחת אברמוביץ' מאז רכש את צ'לסי ב-2003, לדי מתאו לא עזרה אפילו העובדה שהביא לבוס הגדול רק לפני חצי שנה רגע היסטורי אמיתי בדמות זכייה ראשונה בצ'מפיונס ליג.

עוד לא הספיק די מתאו לארוז, ועוד מאמן פרמיירליג הצטרף אליו. מארק יוז פוטר מקווינס פארק ריינג'רס בסוף השבוע. וזה לא שבאנגליה המצב רע יותר: באיטליה הזדכו העונה ארבעה מאמנים על ציוד, ברוסיה שלושה, בטורקיה חמישה ואפילו אצלנו בליגת העל כבר ארבעה מאמנים (כ-30% מהמאמנים שפתחו את העונה) סופרים פיצויי פיטורים.

אנשי הכסף החדש נוטים לפטר מאמנים בקלות יתר, בעיקר בגלל הדרך שבה מתנהלים חייהם בכל גזרה אחרת. אלא שקבוצת כדורגל שונה מאוד בהתנהלותה ונוצר פער ציפיות בין הבעלים שלא מבין איך השחקנים שרכש בכסף כה רב אינם מביאים הצלחה מהירה. סבלנות היא לפעמים הדבר היחיד שחסר גם לאלו שלכאורה יש להם הכל.

המתעשר החדש הראשון והמוכר ביותר בכדורגל הישראלי הוא רובי שפירא המנוח. ב-1994 הוא הביא להפועל חיפה כוכבים כראובן עטר, טל בנין ואחרים. כמאמן מונה דרור קשטן, כבר אז מאמן עם רקורד של זכייה בתארים. אלא שפתיחת עונה לא משכנעת, ביחד עם העובדה ששפירא הפך מהר מאוד למקורב לכוכביו יותר מאשר למאמן, הביאה לפיטורי קשטן. בשתי העונות הבאות עברו תחתיו עוד שני מאמנים, עד שהגיע אלי גוטמן, קיבל מהבעלים יד חופשית לבנות קבוצה צנועה יותר, אבל כבר בשנה השנייה שלו הביא אליפות היסטורית.

לא צריך להרחיק הרבה מהדוגמא בעלת הסוף העצוב של שפירא, כדי למצוא את ההיפך: יעקב שחר למשל היה מתון יותר - בין 1993 ל-2001 נכשלה מכבי חיפה שלו בהשגת תואר האליפות (מישהו יכול לדמיין היום את חיפה ללא תואר אליפות במשך שמונה שנים רצופות?), אבל שחר בנה את האימפריה שהפכה לקבוצה האהודה והמצליחה בישראל. בעשר השנים שקדמו לפיטורי ראובן עטר פוטר מהקבוצה רק מאמן אחד: אלי כהן.

***

בחזרה לאנגליה. גם בקבוצה היחידה שהוציאה בשנים האחרונות יותר כסף מצ'לסי, מנצ'סטר סיטי, העניינים לא ברורים: מארק יוז, היה הראשון לשלם בכיסאו את מחיר הפער בין השאיפות של נסיכי הנפט מאבו דאבי, לבין המציאות המורכבת. ועכשיו גם מחליפו, רוברטו מנצ'יני, הגם שזכה לפני חצי שנה באליפות ראשונה למועדון מאז 1976, כבר מתנדנד נוכח הכישלון המתמשך באירופה.

ואם עברנו באבחה אחת מהפועל חיפה של שפירא למכבי חיפה של שחר, אפשר כעת לעבור את הכביש גם במנצ'סטר ולהיזכר במרק רובינס הנשכח.

בינואר 1990 הפסידה מנצ'סטר יונייטד 1-5 בדרבי למנצ'סטר סיטי והידרדרה לתחתית הטבלה. היתה זו השעה הקשה ביותר של המאמן שלה שהחזיק בתפקיד קצת למעלה משלוש שנים. אפילו הבעלים השמרן, מרטין אדוארדס, ידע שעוד הפסד אחד, והוא ייאלץ להיפרד מהמאמן הכושל שלו. המשחק הבא של יונייטד היה בסיבוב השלישי של הגביע האנגלי, מול נוטינגהאם פורסט. מארק רובינס הצעיר כבש את שער הניצחון במשחק הזה והציל את הקריירה של המאמן שלו, שהיה כבר על המזוודות.

רובינס שלא הטביע חותם על הכדורגל האנגלי, קצת נשכח מאז, אבל אולי ראוי להקדיש לו בכל זאת הרהור, רק בשל העובדה שלמאמן שאת הקריירה שלו הציל באותו שער מקרי לפני 22 שנים, קוראים סר אלכס פרגוסון.