התרגילים של ליברמן

מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, צוטט בסוף השבוע כמי שאמר באירוע "שבתרבות" בבאר-שבע כי "אין אפקטיביות להעמדה לדין אחרי עשור". האמירה מכוונת לעניינו של שר החוץ אביגדור ליברמן, לקראת ההחלטה המתקרבת של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להעמידו לדין או לסגור את תיקו.

זו איננה הפעם הראשונה שבה פרשת ליברמן מעוררת אישים בצמרת אכיפת החוק לדבר על הגבלת פרקי הזמן המיועדים לחקירה ולהחלטה על העמדה לדין.

גם פרופ' דניאל פרידמן, בהיותו שר המשפטים, הציע לחוקק חוק שיגביל את משך הזמן שהמשטרה רשאית לנהל חקירה. הדוגמה שעמדה לנגד עיניו היתה עניינו של ליברמן. גם אם הגבלת זמן חקירה היא עניין רצוי, יצירת תקדימים מקילים דווקא בעניינם של פוליטיקאים רמי דרג אינה ראויה.

באירוע משפטי אחר שהתקיים בסוף השבוע, במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, התייחסו ד"ר דורי קלגסבלד ועו"ד דב וייסגלס לחקירת ליברמן ככזו הנמשכת זה 15 שנה. דומה כי בפרשת ליברמן מותר להפריח באוויר כל מספר, המתקבע מיידית כעובדה בסלע.

רגע לפני החלטתו של וינשטיין - ואין חולק על כך שזו מתעכבת הרבה מעבר למידה - כדאי להעמיד לדברים על דיוקם. חקירתו של ליברמן נמשכת 6 שנים, החל משנת 2006. כל החקירות שהחלו בשנים 1999-2000 (ולפי וייסגלס, כבר ב-1997) נסגרו זה מכבר.

נכון, גם 6 שנים הן יותר מדי. אבל האשמה בסחבת מתחלקת שווה בשווה בין המשטרה, לשכת היועץ המשפטי וליברמן עצמו.

למשטרה לקח 3 שנים להשלים את החקירה, וזו הסתיימה ב-2009 כשהתיק הועבר לפרקליטות. יותר מחצי שנה מתוך הזמן הזה בוזבז במאבק משפטי ב-3 ערכאות, בשל התנגדותם של ליברמן ויתר החשודים לכך שהמשטרה תעיין בחומר שנתפס בפשיטה משטרתית על משרדיו של עורך דינו, יואב מני.

מאוגוסט 2009 ועד פרישתו של היועץ המשפטי הקודם, מני מזוז, בינואר 2010, לא הספיקו במשרד המשפטים לגבש את חוות-הדעת הנדרשות לשם קבלת החלטה. מזוז החליט להשאיר את התיק ליועמ"ש הבא אחריו, בין היתר מאחר שהיה זה בלתי ראוי מצידו לקבל החלטה עקרונית בתיק - על העמדה לדין בכפוף לשימוע - וליצור בכך עובדה מוגמרת עבור היועץ הבא, שממילא יצטרך להיות זה שיקיים את השימוע ויקבל את ההחלטה הסופית.

על קצב התנהלותו של וינשטיין קשה לסנגר: ההחלטה על העמדה לדין בכפוף לשימוע, באפריל 2011, לקחה לו 15 חודשים, אולם 13 החודשים הבאים הם באחריות ליברמן וסנגוריו: זה פרק הזמן שלקח להם להשלים את השימוע, ב-3 ישיבות בעל-פה ועוד השלמות רבות בכתב, לפי בקשתם, שהגשתן הסתיימה רק במאי 2012.

לא 15 שנה, אם כן, וגם לא 6 שנים בדיוק. לא מקור לגאווה עבור רשויות האכיפה, אבל גם לא אסון לאומי, בהתחשב בכל התרגילים שעשה ליברמן כדי למסמס, לעצור ולהפריע לחקירה: החל מקבלת מסמכי חיקור הדין משגריר ישראל בבלארוס, מריחת הזמן בשימוע, המאבק על המסמכים שנתפסו אצל עו"ד מני - וכלה בעדים מחו"ל, דוגמת מרטין שלאף, המסרבים להגיע לישראל, וברשויות חקירה זרות שאינן ששות לשתף פעולה עם משרד המשפטים הישראלי בנוגע לחקירת שר החוץ.

להסביר ולנמק לציבור

כעת מצוי וינשטיין במלכוד הנובע מעצם הסחבת שננקטה עד כה. לפני שבועיים הוא הודיע לבג"ץ כי ההחלטה הסופית בתיק ליברמן תתקבל בתוך חודש, ובדעתו של וינשטיין לעמוד בהבטחתו זו, ויהי מה. אלא שכפי שמסתמן, בשלב הנוכחי דווקא אלה הדוחקים בוינשטיין לקבל כבר החלטה ולסיים את הסאגה הבלתי נגמרת, מסייעים לו למעשה לסגור את התיק.

משרד המשפטים לא מצהיר על כך פומבית, אבל התקופה האחרונה נוצלה לשם יצירת קשר מחודש עם חלק מהגורמים הזרים שאמורים לתרום למסכת הראייתית בתיק. אם גורמים אלה, שטרם הסכימו לשתף פעולה, ישנו את דעתם - הדבר יסייע להחלטה להגיש נגד ליברמן כתב אישום. אבל השעון המתקתק המוצמד לרקתו של וינשטיין מקרב אותו צעד נוסף לעבר סגירת התיק.

בלי קשר למשמעויות הפוליטיות של כל החלטה שתתקבל בפרשה זו, ראוי שהציבור הישראלי יידע, עוד לפני הבחירות, מה הן העובדות שהתבררו בחקירה, בין אם יוגש כתב אישום ובין אם התיק ייסגר. לציבור יש זכות לקבל תמונה עובדתית מלאה מרשויות האכיפה, בין היתר כדי לגבש החלטה מושכלת ביום הבוחר המתקרב.

בשורה התחתונה, אם היועץ המשפטי יחליט לסגור את תיק ליברמן, הוא יצטרך להסביר ולנמק מה גרם לו לשנות את דעתו, מאז החליט על העמדה לדין בכפוף לשימוע לפני שנה וחצי.