המפסידה באולימפיאדת הטילים

בעיתון הגרמני deutsche Zeitung שהוא אחד משלושת העיתונים הגדולים הכלל-ארציים בגרמניה הופיעה עוד לפני שנסתיימה מלחמת עזה(עמוד ענן) הנוכחית הכותרת "חמאס המנצח".

אמנם יבואו ישראלים ויטענו כי זו טעות, שהרי יחס ההרוגים בין ישראל לתושבי עזה הוא "לטובת ישראל", אך הם ייתקלו בתגובה הפוכה למצופה מה"גויים". נכון, ישראל היא צבא חזק שיש לו גם מדינה, אבל אם הצליחה מדיניות ישראל לגרום לשדרוג כה מובהק של החמאס - חמאס הפך לנציג הפלסטינים בעימות ובמו"מ, לגורם בינלאומי שמתחשבים בו, וכן לנשוא אהדת קהלים גדולים הרואים בתושבי עזה קורבנות - אזי מי שהפסיד במערכה זו היא ישראל.

בעולם סבורים כי מספר ההרוגים הרב של הפלסטינים בעזה רק מוכיח מיהם הקורבנות האמיתיים. בתחרות על ההתקרבנות ישראל הפסידה מול החמאס, ובעולם של היום הקורבנות היא יתרון עצום.

זהו המקום שבו מכינה ישראל את בנק הטענות שלה, שלפיו ישראל היא הקורבן האמיתי, שכן היא המטרה להפגזה של אוכלוסייה אזרחית מעזה. אבל לשכנע כך, כבר אי אפשר, משום שהשאלה המופנית לישראל אינה מתייחסת למסגרת המצומצמת של "מי יורה ראשון בעזה", אלא לשאלה הגדולה: מדוע לא נפתרה הבעיה הפלסטינית עד כה? מדוע הולכים במחזורים קצרים, כאילו מדובר במשחקים אולימפיים, שוב ושוב למלחמות שמסתיימות בהרבה הרוגים פלסטינים ובפחות נפגעים ישראלים?

כשמשיבים לשאלות אלה מגלים כי כאשר אומרים "חמאס ניצח", אומרים באותה נשימה שלא רק "ישראל הפסידה", אלא גם "הרשות הפלסטינית הפסידה". וזה מעורר דאגה אמיתית אצל המשקיף הלא-ישראלי. בעולם לוקחים ברצינות את הרשות הפלסטינית, ולא מבינים מדוע ישראל עשתה ועושה הכול כדי להתחמק ממשא-ומתן עמה; ומדוע בעצם יצרה ישראל את החמאס כמשקל-נגד לאש"ף, ומדוע אינה מפסיקה את מפעל ההתנחלות ומדוע היא מתנגדת לשדרוג מעמד הרשות באו"ם?

כך, כאשר ישראל הרשמית מתלוננת על ההתקפות המכוונות נגדה, או כשהיא אומרת "אין פרטנר" ומתכוונת הפעם לחמאס, כבר לא מאמינים לה, שהרי היא אמרה זאת גם על הרשות ואש"פ. ומכיוון שלא מאמינים לה, ישראל נדמית כ"קוזק הנגזל", או יותר גרוע - כמי שעושה הכול נגד האינטרס של עצמה, מתוך טיפשות או מתוך ציניות. וזאת, לא רק בגובה העיניים מול הפלסטינים. גם ברמה האזורית מתקבל הרושם המבוסס שישראל משרתת בפעולותיה את כוונות איראן, ועושה את כל השגיאות האפשריות כדי לדחות מעליה את טורקיה.

ושימו לב למפסיד נוסף במערכות האלה: החברה הישראלית והמאבק על צדק חברתי בתוכה. מחיר כל סיבוב באולימפיאדת הטילים המזרח-תיכונית נמדד במיליארדים רבים. רק המדינאות הישראלית יוצאת מהנחת "אין ברירה" - כשהיא נכנסת למערכה כזאת (כשם שהיא יוצאת מהנחת "אין פרטנר").

המשקיף המאוזן תוהה: מדוע אין שוקלים אלה מול אלה את ההוצאות על השליטה וההתנחלות בשטחי "ארץ-ישראל השלמה", את ההוצאות על הביטחון מול ההוצאה על חוסנה הפנימי של החברה, ומחפשים דרך עוקפת-קונפליקט? הלוא ברגע שהחלופות האלה יעלו על השולחן (דבר שהמפגינים בשנה שעברה נמנעו מלעשות מתוך הבנת הפוליטיקה הישראלית), יצטרכו לקבל החלטות עקרוניות שיוכלו לסייע למניעת סיבובים נוספים באולימפיאדת הטילים המזרח-תיכונית.

הטענה השבלונית, כי אנחנו איננו נמצאים בשווייץ או באירופה, אינה נשמעת מתקבלת על הדעת מעבר לגבולותינו. שהרי האירופים יודעים היטב עד כמה עמוקה הייתה השנאה בין מדינות אירופה, ועד כמה חסרת שחר היא נראית בדיעבד.

גם למשקיף החיצוני קשה להציע כיצד לרדת מן העץ או להיחלץ מן הסחרור כרגע, ולכן הוא עוסק בעיקר ב"חקר הסיבות" - כיצד הגענו לכך והיכן בדיוק נעשו השגיאות. התנהלות ישראל אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ז"ל, מגלה שלא היה מדובר בגזירת-גורל, הלנצח תאכל חרב, אלא בהשתלשלות עוקפת-חלופות, שגורמת לכך שבכל סיבוב יכולה הנהגת ישראל להציג עצמה מול אזרחיה כקורבן, כמגיבה על מצב של אין ברירה.

הכותב הוא מנהל מרכז קבנר באוניברסיטה העברית