אהוד ברק ייזכר באגף התקציבים של האוצר כאיש שהפך את תקציב הביטחון של ישראל, ובמיוחד את תהליך אישורו, ללא יותר מקומבינה פוליטית נוספת. העובדה היא שבסוף כל שנה, בארבע השנים האחרונות, התקציב בפועל גדול באופן משמעותי מהתקציב שאושר באופן מקורי, וגם שונה מהמתווה לטווח ארוך, שנקבע על ידי ועדת ברודט בשנת 2008.
ב-2008 הסכימו משרדי האוצר והביטחון לקבל את המתווה שהציעה ועדה בראשות דוד ברודט. הוועדה רצתה לאפשר לצבא תכנון לטווח ארוך על ידי קביעה מראש של תוספות תקציביות.
אלא שמתווה ועדת ברודט הפך להיות עניין תיאורטי מיד עם פרסומו. חריגות ממנו היו מאז 2008 ועד היום. התרגיל חזר על עצמו שנה אחר שנה מאז 2008: הכנסת הייתה מאשרת תקציב ביטחון קטן יחסית, ואחר כך ראש הממשלה ושר הביטחון היה מסכמים על תוספות.
על פי אומדנים שערך בנק ישראל לפני כמה חודשים, תקציב משרד הביטחון המקורי ל-2011 היה נמוך בכמיליארד שקל מהרמה התואמת את מתווה ברודט, אך התקציב הכולל את התוספות שאושרו ביוזמת רה"מ היה גבוה בכ-2 מיליארד שקל מהרמה התואמת את המתווה.
גם התקציב המקורי ל-2012 נמוך בכמיליארד שקל ממתווה ברודט, אך עם התוספות המתוכננות, הביצוע הצפוי גבוה מהרמה התואמת את המתווה במיליארדים.
תחכום רב על לא דבר
אם רוצים להבין את משמעות הנתונים התקציביים, יש להתייחס גם לגודל ההוצאה הביטחונית ביחס לתוצר. זה הנתון שמשקף את נטל הביטחון על המשק. התמונה שמתגלה מהתפתחות נתונים אלה היא של המשכיות בירידת משקל ההוצאה הביטחונית בתוצר, למרות השלכות מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה.
עם כניסת ברק לתפקיד שר הביטחון, משקל ההוצאה הביטחונית בתוצר היה 7.2% ובסוף 2011, השנה האחרונה לגביה יש נתונים, היא ירדה ל-6.2%. משקל הצריכה הביטחונית ירד באותה תקופה מ-5.6% ל-5.1%. צריך גם להעיר, כי לא מדובר בתופעה שהחלה עם ברק. היא החלה בשנות ה-90 עם רבין, והמשיכה, פחות או יותר, ברציפות עד היום. כל זמן שצמיחה בישראל גבוהה מהגידול מההוצאה הביטחונית זו תהיה התוצאה המתקבלת.
הבעיה של ברק, לפיכך, לא הייתה בתוצאה הסופית, אלא בדרך שבה הוא עשה את הדברים. במקום תהליך פשוט ושקוף של קביעת תקציב ואימוץ תוואי לטווח ארוך, כפי שנעשה על ידי ועדת ברודט, ברק תמיד העדיף את התמרון החשאי, את הקומבינה, את המהלך שמרוב תחכום הצליח ליצור רושם שהצבא הפך את הוצאותיו לחבית בלי תחתית.
כל שנה הריטואל היה ידוע. שר הביטחון היה מסכים לתקציב נמוך ממה שדרש הצבא, ובדרך זו עוזר לממשלה ולנתניהו להציג תקציב מדינה קטן וגירעון מרוסן. אחר כך, במהלך השנה, היה ברק דורש ומקבל תוספות ביטחוניות, ובכך חינך את הקצונה הבכירה בצה"ל שאין כל משמעות להחלטות פורמליות של הממשלה והכנסת. העובדה שבשורה התחתונה התוצאה שהתקבלה הייתה יכולה להתקבל באופן פשוט ושקוף יותר - לא עניינה אותו.
ביטחון
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
