שרשרת המזון בשוק הנדל"ן

הוועדה לעידוד התחרותיות בשוק המלט המליצה שלשום (ב') על הקמת מפעל מלט נוסף בישראל. הגיוני ומתבקש בשוק שבו חברה אחת בלבד, "נשר" שבשליטת לן בלווטניק, תופסת נתח של 85% משוק המלט. אז מה הבעיה? נסו לחשוב מתי בדיוק ראיתם בישראל השקעה להקמה של מפעל חדש. לא בית השקעות, לא מרכז מסחרי נוצץ, לא חברת היי-טק, לא פירמידת אחזקות שקונה ומוכרת חברות ומניות, ולא חברה שמפנטזת על מציאת גז ונפט, אלא כסף שיועד לייסוד מפעל אמיתי, כזה שיש בו פועלים אמיתיים ומכונות ענקיות.

מפעלים כמו למשל חברת אסם, שנוסדה לפני 71 שנה; כמו עלית, שנוסדה לפני 80 שנה, או כמו חברת נשר, שנוסדה לפני 88 שנה ("תכנון בניית מדינה לעם היהודי חייב לקחת בחשבון גם את ייסודו של מפעל מלט עברי", כתב בנימין-זאב הרצל באלטנוילנד).

לא במקרה, רוב אזורי התעשייה הפזורים בישראל הפכו במרוצת השנים למתחמי קניות בקומבינה של שימוש חורג במקרה הטוב, או לסתם אזורים מוזנחים ועלובים במקרה הרע.

בישראל 2012, במבנה הקיים של שוק העבודה ושל שוק המשקיעים, קשה לראות פה מישהו שישים מחר, או אפילו בעוד עשור, את המיליארדים הנחוצים להקמה מהיסוד של חברה שחוצבת גיר מההר והופכת אותו למלט. לא שזה לא עסק רווחי - נשר ידעה לייצר דיבידנדים בהיקף של עשרות-מיליוני שקלים בשנה - אלא בגלל שמפעלים חדשים בישראל כבר מזמן אינם דבר סקסי.

אבל משרד האוצר סיפק אתמול גם בשורה "לטווח הקצר והבינוני". הוועדה, בראשות הממונה על התקציבים באוצר גל הרשקוביץ, המליצה על הסרת חסמי יבוא. זאת, באמצעות סדרת צעדים הכוללים "הגדלת תשתיות הייבוא הנמליות ואפשרויות הפריקה ברציפים נוספים וכן הקצאת רציף ייעודי למלט תוך עידוד הגדלת הכמות המיובאת".

שכבה מצומצמת מאוד של גופים

אז מה הבעיה? שמלט אי אפשר להביא מאמריקה או מאירופה לחופי חיפה ואשדוד. הוועדה עצמה מציינת שמלט "הינו מוצר אבקתי, סופג לחות, הסובל מחיי מדף קצרים", ולזה צריך להוסיף את המשקל העצום של המלט ואת מחירי ההובלה הגבוהים.

אז עם מי ועם מה נשארנו? עם השכנות הקרובות, ידידותינו הטובות ביותר: מצרים, טורקיה וירדן, שאצלן מחירי המלט אכן נמוכים בעשרות אחוזים, ועליהן תנסה מדינת ישראל לבסס את שוק הייבוא. ורק חסר שנוסיף לרשימה גם מדינות כמו סוריה ואיראן, כדי שיהיה באמת ברור שההכרזה אתמול של משרד האוצר על "קץ למונופול בתחום המלט" לא יצוקה בבטון (שגם הוא מורכב ממלט).

לכן, בשורה התחתונה, קל להבין מדוע אנחנו שבים ואומרים שמחירי הדירות בישראל אמנם מוכרחים לרדת (ולו בגלל שלמשפחה ישראלית עם שכר סביר אין כמעט סיכוי לרכוש היום דירה), אבל בד בבד אנחנו גם לא רואים איך זה בדיוק אמור לקרות.

אתמול קיבלנו עוד תזכורות כואבת לבעייתיות העצומה של שרשרת המזון בענף הנדל"ן הישראלי - הכוללת מונופול על הקרקע (מינהל מקרקעי ישראל מנהל כ-92% מאדמות המדינה), מונופול על המלט (נשר מחזיקה 85% מהשוק בישראל), מונופול על ההובלה (חברת תעבורה תפזורת מחזיקה ב-83% מהשוק), אוליגופול של בנקים, וריכוזיות דומה בשוקי הפלדה, מוצרי האינסטלציה ועוד.

מי שחושב שמאות הקבלנים הפועלים בארץ מייצרים תחרות בריאה ואמיתית על ליבו וכיסו של כל צרכן, לא הפנים עדיין שכולם, כולל כולם, נזקקים בסוף לקרקע של המינהל, למלט של נשר, למשאיות של תעבורה ולכסף של הפועלים, לאומי או דיסקונט - שכבה מצומצמת מאוד של גופים ואינטרסים שיכולה לשמור בקלות על כללי המשחק ועל השליטה במחירים ובביקושים בשוק הנדל"ן המקומי.