החמאס זה פאסה

ברשתות החברתיות מסתובב בימים האחרונים סרטון מצחיק עד דמעות, שבו משודרת ההודעה של ראש הממשלה בנימין נתניהו על סיום "עמוד ענן", כשהיא מלווה בכתוביות תרגום מומצאות. בפתיחת הדברים, כך על-פי התרגום ההומוריסטי, נתניהו מודיע שהוא יצא למבצע בהוראת ארתור פינקלשטיין, שהורה לו להסיט את תשומת-לב הציבור מ"הקשקוש החברתי הזה שרץ פה בשנה האחרונה" לעבר סדר היום הביטחוני.

זה משעשע, אבל לטעמי לא מציאותי. עם כל ההסתייגות מסיבוב הלחימה האחרון, קשה להאמין שנתניהו ראה בו כלי לשינוי סדר היום שילווה אותנו עד הקלפי (באשר לשר הביטחון, אהוד ברק, התשובה ניתנה אתמול: הוא ממילא הולך הביתה).

הסיבה פשוטה: המבצע התרחש מוקדם מכדי שנדבר עליו עד הבחירות. בקצב האירועים המקובל בישראל, חודשיים הם נצח. האקטואליה הישראלית היא מפלצת רעבה, שתובעת דלק חדש מדי יום. בתוך יומיים המבצע והשלכותיו יהפכו לחדשות של אתמול.

כבר היום הפרישה של ברק מהפוליטיקה ומערכות המחשבים המגמגמות של הליכוד הן הנושא החם; והפריימריז של העבודה כבר ממתינים מעבר לפינה. אם לא יתרגשו עלינו בקרוב אירועים ביטחוניים חריגים, נראה כי בתוך זמן קצר התקשורת, הציבור וגם הפוליטיקאים יחזרו לדבר ולהתווכח על מה שהעסיק אותם מאז הקיץ שעבר: הפערים החברתיים, יוקר המחיה, הקושי להשיג דירה, מצבם המדאיג של החינוך, הבריאות והרווחה.

גם את ההערכה הזו צריך לסייג: אם יש דבר שמאפיין את השיח הציבורי והתקשורתי בישראל, זה היותו קשה מאוד לחיזוי. ובכל זאת, לכל מי שקיווה שהבחירות יתנהלו סביב סדר יום חברתי-אזרחי, ושבשבועיים האחרונים התהלך שפל רוח, יש סיבה להרים עכשיו ראש. אין סיכוי שנדבר על חמאס מעכשיו ועד 22 בינואר, מפני שהכול כבר נאמר.

מי שלא מאמין עד כמה הזיכרון הקולקטיבי שלנו קצר, מוזמן להיזכר באירועים שהתרחשו בשנה האחרונה, נחשבו בזמן אמת להרי-גורל מבחינה פוליטית, ועכשיו, בפרספקטיבה של זמן, ברור שהשפעתם האלקטורלית זניחה.

למשל: הדוח החמור של מבקר המדינה על השריפה בכרמל; או העימות המתוקשר, טרם המלחמה, בין נתניהו לברק על רקע היחסים עם ארצות הברית. גם הפרישה של השר משה כחלון היא כבר חדשות של שלשום, והארכיון מלא בעוד עשרות דוגמאות כאלה.

יש על מה להתווכח

לנושאים הכלכליים-חברתיים יש סיכוי להשתלט בחודשיים הקרובים על סדר היום מסיבה נוספת: רק עליהם יש מחלוקת. מיו"רית העבודה שלי יחימוביץ' וימינה, כמעט לא ניתן לאתר הבדלים בתפיסה המדינית-ביטחונית. האלטרנטיבה שמציע השמאל, ממרצ והלאה, מקובלת (לצערי) על מיעוט בציבור, ובקרב השאר שוררת תמימות-דעים מרדימה. לעומת זאת, בסוגיות האזרחיות יש פערים של ממש בין העבודה לליכוד, בין לפיד לש"ס. כאן יש על מה להתווכח - ואת זה יעשו בשבועות שנותרו עד הבחירות.

כדאי לשים לב גם לעובדה שהקמפיינים של רוב המפלגות עדיין לא התחילו. הקמפיינים, הגלויים והסמויים (ספינים והדלפות), מעצם טבעם מחוללים סדר יום. מותר לנחש שגוש המרכז-עבודה יכוון את מאמציו למקומות שינסו להכאיב לממשלה - ואלה לא המקומות הביטחוניים. נקודה נוספת: במערכת הבחירות הנוכחית ניכרת בולטות של נשים בעמדות מפתח. לנשים, למעט כאלה שעונות לשם ציפי לבני, יש נטייה לסחוב את סדר היום לכיוון האזרחי.

עם סיום סיבוב הלחימה בעזה, נפתח מאבק בזירה אחרת - על האג'נדה הפוליטית עד הבחירות. הקרב הזה, בניגוד למה שהיה נדמה רק לפני שבוע, פתוח לגמרי. זה לא אומר בהכרח שדפוסי ההצבעה עומדים להשתנות מהקצה; כנראה, לא. אבל זה נותן סיכוי מסוים לכך שבחודשיים הקרובים תתנהל כאן מחלוקת עם תוכן ממשי באשר לעתידה של החברה הישראלית - אם לא בכל הנוגע ליחסיה עם העולם, אזי לפחות באשר לדברים שבינינו לבין עצמנו.