האחים ממהרים

ההבדל בין פעיל פוליטי מן המניין לבין מהפכן עומד על עניין עיקרי אחד: משמעת, זאת אומרת - ציות חד-משמעי. היחיד מתבטל מפני צורכי הקולקטיב. הכול הם שליחי המהפכה, או שליחי התנועה, יהיו תואריהם אשר יהיו. משהו מזה דבק גם במפלגות דמוקרטיות. תוארו הרם ביותר של האיש החזק במנגנון מפא"י בשנות ה-60 היה מנהל מחלקת הניקיון של עיריית תל אביב.

תארים מבלבלים אותנו לא מעט. למשל, האם לאיש המכונה "נשיא הרפובליקה" בסין יש באמת סמכויות נשיאותיות? היש לו איזשהו כוח אקזקוטיבי הנובע מעצם התואר הזה? כלל לא בטוח. בחדרי החדרים של השלטון הסיני הוא אחד משבעה, לכל היותר ראשון בין שווים.

ומה על תוארו של מוחמד מורסי? כן, הוא נשיא מצרים. הוא הדייר היחיד בארמון אל-קובה. הוא המקור הפורמלי היחיד של כוח אקזקוטיבי. אבל האומנם תוארו מבטא את כוחו? האיש הזה, שבילה את רוב חייו בארגון מחתרתי מהפכני, לא חדל לשרת את הארגון הזה רק מפני שנוסף לשמו תואר רם.

דפוסי הפעולה של האחים המוסלמים התגבשו עוד לפני שבעים שנה. הנה כך מתאר אותם נאזי איובי, בעל המאמר על ה"אחים" באנציקלופדיית אוקספורד של העולם האסלאמי המודרני: יש לארגון "תפיסה של ציות מוחלט (בערבית טאעה) למנהיג ודפוס נוקשה של ארגון, הקושר את הדרג הגבוה ביותר של 'מועצת ההדרכה' אל הדרג הנמוך ביותר של ה'אוסרה' (משפחה או תא), כולל כל המחלקות הטכניות והוועדות, וכן המועצה המייעצת. משקיפים אחדים השוו את התפיסה הזו עם זו של ארגונים פשיסטיים".

מורסי לא היה מועמדם הטבעי של האחים לנשיאות. הגנרלים פסלו את מועמדם המועדף, האזם אבו-אסמאעיל. אבו-אסמאעיל עצמו אינו המנהיג העליון של האחים. המעמד הזה שייך, כנראה, למוחמד בדיע, הנושא בתואר "המדריך הכללי". "כנראה", מפני שמי בעצם יודע. ארגון שהיה אמון על חשאיות מאז ייסודו, ב-1928, אינו נוטה לגלות הכול.

חודשי נשיאותו הראשונים של מורסי הראו לכאורה חילוקי דעות בעניינים מסוימים בין הנשיאות לבין האחים, אפילו בעניין ישראל. בעוד שבדיע הוסיף לתבוע ג'יהאד נגד ה"ציונו-אמריקאים", מורסי הראה פרגמטיות. אבל אפילו הבדלים כאלה הם חלק מן הפולקלור של ארגונים מהפכניים. הדעת נותנת שמורסי מוסיף להיות שליחם של האחים. אין לו בסיס כוח עצמאי.

הניסיון של ארדואן

ניסיון הפוטש של מורסי בסוף השבוע שעבר נגד מערכת המשפט מזכיר אמנם פרקטיקות של מנהיגים אוטוריטריים באשר הם, אבל קשה להאמין שהוא עשה את זה על דעתו. העזתו, קוצר רוחו, ואולי פזיזותו, היו טבועים בחותם התנהגותם של האחים בשנה וחצי האחרונות. זמן קצר לאחר נפילת מובארק, הם דחו את עצתו של טאייפ ארדואן הטורקי לצבור כוח בזהירות, כדי שלא להעניק סיבה ליריביהם להתלכד נגדם.

ארדואן כלכל את חמש השנים הראשונות של שלטון מפלגתו בתבונה מרשימה. הוא שמט את הקרקע מתחת לרגלי הגנרלים והמפלגות החילוניות, אבל עשה כן בהדרגה. הוא נמנע במשך שנים מלחשוף את מלתעותיו כלפי ישראל. רק כאשר עמד על קרקע בטוחה הוא לחץ על הדוושה, והתחיל טיהורים מאסיביים של הצבא, מסע הפחדה נגד התקשורת העצמאית, אסלאמיזציה של המוסדות, וכמובן המערכה נגד ישראל.

כאשר ביקר בקהיר זמן קצר לאחר מהפכת תחריר, ארדואן ניסה להעניק השראה לאחים. הם נענעו את ראשם בנימוס. מצרים אינה טורקיה, הם אמרו. הם יודעים שהמהפכה שהעלתה אותם לשלטון לא הייתה מהפכתם. רוב המהפכנים הרדיקליים בהיסטוריה המודרנית תפסו טרמפים על מהפכות שהתחילו אחרים. אצולה, בורגנות ומעמד בינוני הפילו אוטוקרטים כדי לכונן דמוקרטיה, אבל רדיקלים מיומנים מהם ונחושים מהם חטפו את מהפכותיהם. הם הצליחו לחטוף, מפני שהגיונם המהפכני פטר אותם מן הצורך לציית לכללי התנהגות. הם הצליחו, מפני שהמשטר הישן איבד את רצונו להתקיים.

הלקח של מושארף

מהפכות ממהרות. מהירותן יכולה להיות נכס, ומהירותן יכולה להיות נטל. השאלה היא בדרך כלל שאלת האמצעים. כדי לעמוד בקצב, מהפכות עוברות הסבה לברוטליות. הייתכן שהאחים מתכוננים לשלב הטרור נגד יריביהם, כפי שקרה במהפכה הצרפתית, במהפכה הרוסית, במהפכה האיראנית ובעוד כמה מהפכות מפורסמות פחות?

הרשימה הזו נכתבת בתחילת השבוע, כאשר העימות בין מורסי לבין האופוזיציה החילונית עדיין נראה רחוק מהכרעה. המראה הקצת בלתי סביר של שופטים ושל עורכי דין מתקוממים נגד המשטר יכול לעורר אסוציאציות פקיסטניות. שם, בפקיסטן, לפני חמש שנים, ניסה הרודן הצבאי מושארף לחנוק את עצמאותה של מערכת המשפט: הוא פיטר את כל שופטי בית המשפט העליון, השליך אותם למעצר בית, ומינה להם מחליפים מאנשי שלומו. התקוממויות רחוב של עורכי דין החישו את נפילתו. מושארף נמצא זה ארבע שנים בגלות. שופטי בית המשפט העליון הוחזרו על כנם, והם נעשו מרכז כוח פוליטי. הם מנהלים מאבקים גלויים נגד הממשלה ונגד הצבא, ואפילו פיטרו שרי ממשלה, כולל ראש הממשלה עצמו.

הייתכן שמשהו מעין זה יתרחש במצרים? האם ניסיון המחטף של מורסי יניב תוצאה הפוכה? שופטי עידן מובארק מוצאים את עצמם עכשיו במעמד הבלתי סביר של קורבנות עריצות. תחריר מפגינה עכשיו לטובתם.

האחים המוסלמים של מצרים אולי עוד יגלו שהחיפזון מן השטן.