רוצים לנפוש בחו"ל? תכירו את הממלכה הקסומה מוסטנג

קול הלמות תופים נשמע, ועמו תקיעת קרנות, נשיפה בקונכיות ענק, מצלתיים ותפילות. היה משהו מהפנט במוזיקה המונוטונית. אל כיכר הארמון הקטנה והעתיקה צעדו נזירים בגלימות אדומות ובכובעי לבד גבוהים ומעוקלים. זה היה האות לתחילתו של פסטיבל הטיגי, שנחגג אחת לשנה בין חומותיה של Lo Manthang, בירתה עתיקת היומין של ממלכת מוסטנג העליונה, שבצפון מזרח נפאל, על גבול טיבט.

תושבים מכפרי האזור נקהלו בכיכר. גברים סובבו גלגלי תפילה, זקנים וזקנות שפניהם נראו כמו אימא אדמה אחרי חריש צעדו כפופים על מקלותיהם, נשים נעצו בנו מבטים סקרניים והחזיקו את הילדים קרוב אליהן. כמה מופתי היה השקט שלהם וכמה תמימה ועמוקה אמונתם. פרחי כמורה קטנטנים, שבהם ילדים בני 3 ו-4, ישבו בגלימות בורדו ובראשים מגולחים בקדמת הבמה, מקשיבים בסבלנות למלמולי התפילה ומגלים עניין מיוחד בקוקה-קולה ובשקיות הממתקים שקיבלו לרגל החג. כמעט לכל משפחה טיבטית יש ילד אחד המתחנך במנזר; כך לפחות הוא יזכה לבגד חם, לחינוך בסיסי ולאוכל.

בגלימות מהודרות מבדי ברוקד ומשי ובכובעים שבראשם נוצות טווס, ביצעו נזירים ריקודי מנדלה טקסיים. הרקדן הראשי, בדמות האל Dorje Shunu, הזה מהמים שנמזגו לתוך הגביע שבידיו, פעם לימין ופעם לשמאל, ובמשך דקות ארוכות טיהר את האדמה במים שקודשו על-ידיו בתפילה.

הטוב, הרע ואבק השריפה

זהו הפסטיבל החשוב ביותר לתושבי מוסטנג, והוא שריד לפולחן עתיק בן כ-600 שנים שכמעט נכחד, אך עושה בשנים האחרונות קאמבק. במהלך החגיגות נאבק האל בשדים ובכוחות הרשע ומביס אותם. תוך כדי כך הוא נולד מחדש בכוח ריקודיו, ומביא בסופו של דבר לניצחון הטוב על הרע. רקדנים בגלימות ססגוניות ובחרבות שלופות ביצעו ריקודי קרב כשהם עוטים מסכות של כלבים, של איילים ושל שדים עם ניבים חשופים ועם לשונות משורבבות.

בין התיירים הספורים שפגשנו היו כמה אירופים ואמריקאים, שחלקם, כך נראה, לקו בסינדרום הבודהיזם הטיבטי, הכה אופנתי במערב. הם עטו בגדים מקומיים, גלגלו מחרוזות תפילה, וניסו לנכס לעצמם את הפסטיבל, ובעיקר העירו הערות לשאר התיירים, כדי להבהיר מעבר לכל ספק כי אף שהם מערביים כמונו, הם אינם תיירים. גם זה חלק מההוויה בחלק הזה של העולם.

בכיכר הארמון הגיע המאבק בין הטוב לרע לשיאו. המנגנים תקעו בכליהם בכוח, ואחרי טקס ארוך של תפילות ושל ריקודי מנדלה ניצבו האל והשד הרע זה מול זה בחרבות שלופות. תוך כדי מאבק נעץ ראש המנזר פגיון מעוקם במסכה של השד שכוירה בבצק, ביתר את מוחו, הניף על-גבי טס את ראשו הערוף, והשביע את הרוחות הטובות להישמע לו. על הרוחות הרעות הוא ציווה להסתלק.

גופו של השד - יחד עם מין עוגות ענקיות המפוסלות מחמאת יאק ומקמח, המכונות טורמאס ומצוירות בשלל צבעים - נישאו בידי נזירים בכובעי ארגמן, שנראו כמו הקסדות של חיילי הלגיון הרומאי. התהלוכה הצבעונית התפתלה בסמטאות הכפר, יצאה משערו הראשי והמשיכה אל מחוץ לחומות. כמה מכובדים ירו באוויר מרובי מוסקט עתיקים, מהסוג שיצא משימוש כבר במאה ה-19, ומילאו את האוויר בריח של אבק שריפה. בין תפילה לריקוד ניתץ ראש המנזר את חמש הטורמאס, שעליהן הוטענו כל החטאים כולם; מעין גרסה טיבטית של השעיר לעזאזל התנ"כי. תמו שלושת ימי הפסטיבל.

זכות קדימה לחמורים

ממלכת מוסטנג היא מן המקומות הבודדים בעולם שבהם המסורת הטיבטית נותרה עצמאית ובלתי מופרעת. בניגוד ללהאסה, בירת טיבט, שהופכת ליותר ויותר סינית ומתוירת, כאן טיבט האמיתית, הבתולית. גם הנזירים הטיבטים שונים מאלה שמכירים מרבית המטיילים מחצרו של הדלאי לאמה בדרמסלה שבהודו, שם הנזירים חובשים כובעים צהובים. כאן מסדרי הכומתות האדומות הם המכתיבים את סדר היום הדתי והתרבותי.

עד תחילת שנות ה-90 הייתה מוסטנג סגורה ומסוגרת בפני אנשים מן המערב, חוץ מאשר מתי מעט שהגיעו אליה ומצאו תרבות עתיקה עם מנזרים ונזירים, בלי מטר אחד של כביש או של דרך עפר. במובנים מסוימים היא נשארה ממלכה טיבטית אבודה ואסורה, פראית וסחופת רוחות, סוג של שנגרילה - אותו מקום של מיתוסים ושל אגדות על ממלכה מבודדת המתקיימת אי-שם בהרי ההימלאיה.

מאז אוקטובר 2008, הממלכה המיניאטורית הזאת לשעבר היא מחוז בנפאל. אז בוטל חוקית תוארו הרשמי של מלך מוסטנג - צאצא לשושלת עתיקה ומפוארת שמשלה במקום מאז המאה ה-16. תושבי החבל עדיין מתייחסים לשליטם כאל מלך, וגם הממשלה המרכזית הותירה באופן בלתי רשמי את תוארו על כנו. זה גם לא מזיק לתיירות, שמתחילה להתפתח פה טיפין-טיפין.

העיר Lo Manthang, "העיר המוקפת חומה", יושבת בעמק רחב בגובה של כ-3,800 מטרים, בין שדות צאמפה (מין של שעורה) וכוסמת, סוסים וחמורים. הכפר הימיביניימי הזה הוא חלומם של צלמים. המון פינות מפתיעות, מנזרים, בתי אבן עתיקים, משקופים צבעוניים, סמטאות, גלגלי תפילה אדירים, זקנות, ילדים, פרות.

בין עמודי העץ שבקומה השנייה נמתחו חבלי כביסה שעליהם היו תלויים לייבוש בגדים שכיבסו לעצמם אורחי המקום. כמו רוב האכסניות שעברנו, גם המקום הזה מנוהל על-ידי נשות המשפחה, שעובדות מבוקר עד ערב בסחיבת מים ועצים על גביהן ובגידול הילדים, ואינן מפסיקות להדליק ולכבות את הכירה, שם סירי הלחץ מתנשפים על הלהבה.

את הטרק במוסטנג התחלנו כמה ימים קודם בעיר המחוז ג'ומסום (Jomsom), שאליה הגענו בטיסה. כאן פגשנו ב-11 אנשי הצוות שילוו אותנו בטיול - ממנהל המסע והטבח ועוזריו ועד החמר הראשי, הוא בעל החמורים והסוסים שיסחבו על גביהם את האוהלים, את המטבח ואת הצ'ימידנים שלנו.

צעדנו לאורך גדתו המזרחית של נהר Kali Gandaki האדיר, שערוצו רחב כמעט כמו אגם, והמערות שמעליו שימשו במשך דורות מקום מקלט לנזירים. לכל אורך הדרך פגשנו שיירות של חמורים, של פרדות ושל סוסים. בכל פעם ששיירה כזאת עוברת בשביל, כדאי להיצמד לצלע ההר ולהתרחק מהתהום שבצד השני. נפאל היא כנראה המדינה היחידה שבה יש זכות קדימה לחמורים ולסוסים.

תהומות אין חקר ומיץ מקומקום

נופים נהדרים יש גם בשווייץ, באוסטריה ובניו זילנד, אבל אף אחד מאלה אינו ההימלאיה, עם הסטופות (Stupa, מבנה מקודש המכיל על-פי האמונה שרידים או אפר של בודהה), הגומפות (Gompa, מקדש בודהיסטי), החמורים, דגלוני התפילה ועם גלי האבנים המקודשים, שכל החולף על-פניהם מוסיף עוד אבן. זוהי אמונה תלת-ממדית, נקיטת חפץ במובנה התמים והפשוט של המילה.

טיפסנו מתנשפים. צעירה מקומית תפסה טרמפ על זנבו של אחד מהסוסים, שמשך אותה כברת דרך במעלה ההר לקול צחוקם של החמרים ושל אנשי הצוות. זוהי הדוורית, שנושאת על גבה פעמיים בשבוע מכתבים בין כפרים ובין הרים.

את הלילה בילינו בכפר יפהפה בשם Kagbeni. עדרי עזים שעירות יוצרים פקקי תנועה לעת ערב בסמטאות האבן המרוצפות. הכפרים הטיבטיים בחבל הארץ הנידח הזה לא הפסיקו להלך עליי קסם. מנוקדים בעצי צפצפה, בתיהם עשויים לבני בוץ לבנות, משקופי חלונותיהם צבעוניים, ועל גגותיהם השטוחים ערוכות בסדר מופתי ערימות חציר לבהמות ועצי הסקה. גובהן של ערימות העצים מעיד על מצבם הכלכלי של בעלי הבית, ובזמנים עברו (ואולי אף כיום) ככל שהערימות היו גבוהות יותר כך השידוך עם המשפחה נחשב יותר.

איזו עוצמה יש בהרי ההימלאיה הקשוחים וחסרי הרחמים. לעומתם כל שאר ההרים נראים כגבעות תמימות. טיפסנו בנוף חשוף מעל קניון אדיר. אם לנקוט לשון פיוטית, מתחתינו היו תהומות אין חקר. חצינו את מעבר ההרים Takiam La שגובהו 3,624 מטרים, ולאחריו את Dajong La שגובהו 3,650 מטרים.

לפתע, אחרי שעות של הליכה, ראינו אותו על השביל, את הקומקומן המופלא. אחד מנערי המטבח רץ לקראתנו עם קומקום מלא מיץ מחומם, ומזג ממנו לכוסות פח. באותו רגע זה היה בעיניי המשקה הכי טוב ששתיתי אי-פעם. בערב ירד גשם מעורב בפתיתי שלג, נשבה רוח מקפיאה, ואנחנו מיהרנו למטה, למחנה האוהלים, והצטנפנו בגופיות ובתחתונים תרמיים, במעיל פליז ובגרביים הכי עבים.

התחלנו את הבוקר בעלייה תלולה להחריד. ברגע שעברנו את מעבר ההרים Mui La שגובהו 4,170 מטרים, נפתח לפתע חלון בין שני סלעי ענק והתגלה עולם פלאות גיאולוגי, תוהו ובוהו אקלקטי וצבעוני להפליא של סלעים ושל שכבות אופקיות ואנכיות בתצורות שונות ומתקופות שונות. זוהי המהומה הגיאולוגית המאפיינת את ההימלאיה. העוצמה היוצאת דופן של הטבע, ההתמודדות הקבוצתית בקשיי המסלול ובאוויר הגבהים הדליל, תנאי חייהם מכמירי הלב של תושבי המקום, והעובדה שהיינו קבוצה זעירה של שישה מטיילים ומדריך (ספי בן-יוסף) - הציתו בינינו שיחות נפש אינטימיות והגיגי פילוסופיה על מהות החיים.

לפתע חטפנו צמרמורת. המחזה שלפנינו הפך את ההתפלספות לממשית עד כאב. ממש בצלע ההר היה תקוע מטוס. הוא התרסק בגלל הרוחות העזות, שעתיים אחרי שנחתנו כאן 11 ימים קודם. למחרת השכמנו עם שחר כדי לתפוס את המטוס בחזרה לעיר פוקרה שבנפאל. לפני שהרוח נכנסת לסחרור. כולם עצרו את נשימתם כשהמטוס המריא בין ההרים. כשנחתנו בפוקארה, היינו כבר בעולם אחר.

מידע מעשי

עונה: אוקטובר - מאי

הגעה: כמה חברות, בהן טורקיש ורויאל ג'ורדניאן, מפעילות טיסות לקטמנדו, בירת נפאל. משם טסים בטיסה פנימית ל-Pokhara וממנה ל-Jomsom

התארגנות: אפשר ללון באכסניות המעטות שבדרך או באוהלים שאותם נוטים בחצר האכסניות. מומלץ מאוד לשכור מדריכים מקומיים המכירים את הדרך, וסבלים או בהמות משא לסחיבת הציוד הכבד

ציוד מומלץ: נעלי הליכה טובות, מקלות טיולים, כובע, מסנן קרינה, תרופות, נייר טואלט שאתם אוהבים, מגבונים לחים, וביגוד בשיטת הבצל - מחולצות מנדפות קלות ועד מעילי פליז וגרביים עבים