הרהורים מתוך מעלית תקועה

א.

אני מחשיב את עצמי כאדם בעל חיים משעממים למדי, ואת העובדה הזו לאחד מהגדולים בהישגיי. למרות זאת, ואולי בגלל זה, השבוע הזה היה עמוס בשני אירועים חריגים, שלא לומר מרגשים. הראשון שבהם התרחש לפני יומיים: נתקעתי במעלית. בשעת ערב מוקדמת יצאתי לפריימריז בליכוד ובין הקומה הראשונה לשנייה נפתחה פתאום הדלת וכל מה שהיה שם זה קיר.

קודם כול, שמחתי שאני לבד ולא עם הילדים. אחר כך התקשרתי למספר החירום שרשום בתוך המעלית, אבל אף אחד לא ענה. התקשרתי לגלית, אבל היא הייתה במקלחת, ובכל מקרה הטלפון שלה תמיד על שקט. למזלי, קלסטרופוביה היא אחת הפוביות היחידות שלא התברכתי בהן. למעשה, אני אוהב להיות לבד בחללים קטנים וסגורים. תנו לי חלקת קבר ואני מנמנם בפנים צהריים בכיף. ובכל זאת, אתם יודעים, הליכוד חיכה לי, אז התחלתי להתקשר לשכנים. בניגוד למיתוס התל אביבי על זרות ועל ניכור, אני גר בבניין ידידותי למדי עם שכנים טובים בהרבה מהממוצע.

לא עברו שלוש דקות וחדר המדרגות המה שכנים שדיברו איתי דרך הפיר ורצו לדעת שאני בסדר, שיש לי אוויר, שאני רגוע. הכי מכרה פחם בצ'ילה. הם נתנו לי מספר נוסף של טכנאי שאמר שהוא בדרך, אבל זה יכול לקחת לו כמה זמן. הילד של השכנים מלמטה התחיל קצת להילחץ ולבכות, כנראה עוד אחת מההשפעות המשניות של מבצע עמוד ענן, והייתי צריך להרגיע אותו דרך הפיר. גלית עדיין לא ענתה.

הדקות נקפו ונקפו. לשכנים קצת נמאס מהאטרקציה והם החליטו להתקשר למכבי האש. בינתיים עשיתי מה שכולם עושים, צילמתי את עצמי ועדכנתי את העוקבים שלי במדיה החברתית, שהגיבו בהומור המתבקש: זו אותה החברה שסיפקה את שירותי המחשוב לליכוד וכיוצא באלה חידודין.

שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה - מעדכן את העולם, במקום לנצל את הזמן המבורך הזה עם עצמי להתבוננות פנימית, ולא הייתה לי תשובה טובה. אולי לעדכן את העולם זו הצורה החדשה של התבוננות פנימה.

אחרי משהו כמו עשרים דקות (או שבע דקות מאז שהתקשרו אליהם) הגיעו מכבי האש. תיק-תק הם ניתקו את החשמל במעלית, פתחו את הדלת ואני השתחלתי החוצה דרך חרך צר שנפער בין רצפת המעלית לתקרת הקומה הראשונה. זאת בזמן שלטכנאי המעליות לא היה זכר. קצת התאכזבתי שהם לא היו עם קסדות ועם מיגון מלא, אבל בכל זאת הודיתי להם נרגשות. אין כמו להיות מחולץ על-ידי כבאים. סוג של הגשמת חלום. ואין כמו השירות הציבורי!

בסוף גם גלית חזרה אליי.

ב.

אני די אוהב את הדברים הקטנים האלה, הבלתי צפויים, שמשבשים לך את היום. מעלית שנתקעת, מחשב שנפל, ביוב שהוצף, כרטיס שנבלע, ערבי שטעה במספר. כשאתה אדם עם חיים משעממים למדי, ודאי כשעצם העובדה הזו היא אחד מהגדולים שבהישגיך, טוב להיזכר מדי פעם שהעולם הוא מקום מופלא ומקרי, ויותר מזה: שהמופלא והמקרי הם אותו דבר. כי כשחושבים על זה עוד רגע, כל המעליות האלה שיורדות ועולות, כל הערבים האלה שמתקשרים למספר הנכון, כל הביובים שזורמים כסדרם - הכול נורא משעמם, וזה חתיכת הישג.

הדבר השני שחשבתי עליו כשהמעלית נתקעה, וסליחה על הארס פואטיקה, זה שלפחות יהיה לי על מה לכתוב, ולא עוד פעם על המצב במדינה. על אף שגם זה בעצם המצב במדינה, לא? אחרי הכול - החקירה נגד נוחי דנקנר, השינויים בליכוד ופרסום דוח טאוב על מצב המדינה וההפרטות, שעליו עוד נדבר, שלא לדבר על השם העלוב של המפלגה החדשה של ציפי לבני (שם עלוב רק טיפה פחות מהמפלגה הזו עצמה) - הרי אדם עדיין צריך לחיות את חייו, לעלות במעליות ולרדת בהן. נאמר זאת אחרת: אני מעדיף לחיות במדינה שבה המעליות עובדות ונוחי דנקנר לא יכול לצאת ממנה, מאשר להפך.

ג.

זו לא הייתה המעלית היחידה שעליתי בה השבוע. שלושה ימים לפני זה הייתי בביקור במתקן של חברת החשמל בחדרה (אוהבים אותי שם), והעלו אותי אל ראש הארובה הצפונית, שהיא המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון - 300 מטרים גובהה. לשם השוואה, עזריאלי העגול מתנשא לגובה של 187 מטרים, גמד שכמותו. הדבר היחיד באזורנו שגבוה יותר הוא שתי אנטנות לגילוי מכ"ם בדימונה (400 מטרים), אבל מי רוצה לטפס על אנטנה?

11 דקות נמשכת העלייה במעלית שנמצאת בתוך הארובה. הארובה עצמה, כפי שהיא נראית מהכביש, היא בעצם רק כיסוי ומגן לארובה האמיתית שנמצאת בפנים. זו מעלית קטנטונת, שלושה גברים שעולים בה נדחקים אחד לשני ונושמים זה את הבל פיו של האחר, והיא עולה באיטיות ובקרקוש מכאני רועש אל על.

קודם סיפרתי לכם שהקלסטרופוביה אינה אחד מפחדיי, אבל אקרופוביה - פחד גבהים - בהחלט נמצאת במקום גבוה ברשימה הזו, וסליחה על משחק המילים העצל. כשנפתחה הדלת בראש הארובה, וההבדל בלחץ האוויר איים למשוך אותי החוצה, אל השמיים, כמעט נעתקה נשימתי. הייתה זו רק הפוביה העיקרית שלי - הפחד מלהתפדח (פדיחופוביה?) - שמנעה ממני לדרוש שנחזור מיד ונטעה בי את האומץ לצאת החוצה למרפסת דקיקה שרצפתה ברזל מסורג, דבר שהופך את המבט כלפי מטה למפחיד לאללה, להידבק אל קיר הארובה, לעצום עיניים ולקלל את כל הרגעים כולם, ואת הרגע שבו עניתי לשיחה מחברת החשמל במיוחד.

נזקקתי לכמה נשימות עמוקות כדי להירגע, לאזור אומץ, לעזוב את הקיר ולהיישיר מבט אל האופק. חברות וחברים, זה אחד הדברים הכי מדהימים שעשיתי. אני לא אחד כזה שנדהם בקלות, ובוודאי לא אחד כזה שמשתמש במילה הזו יותר מדי, אבל בחיי - לעמוד במרפסת דקיקה בגובה 300 מטרים זה אחד מהדברים האלה שגורמים לך לשמוח שנולדת. הסתובבתי סביב הארובה, גומע את הנוף ושואף אוויר ארובות. אחרי כמה זמן אפילו הצלחתי להביט למטה, אל כפות רגליי שעומדות על מין חוטי ברזל עבים בגובה של 300 מטרים. קצת אחר כך כבר הייתי גיבור מספיק כדי לעזוב את המעקה ולהוציא את המצלמה, אבל אין אף תמונה בעולם שיכולה לכלול בתוכה בו בזמן את הנוף, את הרוח, את הלב המפרפר, את החיוך הדבילי שמרוח על פרצופו של זה שאוחז במצלמה, ואת הגאווה בלבו של זה שהתגבר על פחדיו.

ד.

זו לא הפעם הראשונה שבה אני מתוודה פה על אהבתי למפעלים, תעשייה, ארובות, מדחסים, שסתומים, בוכנות, טורבינות, דוודים, מנופים, מסועים וכיוצא באלה דברים גדולים מברזל שזזים ועושים כל מיני דברים, במיוחד רעש. מהבחינה הזו, הביקור באורות רבין בחדרה היה עבורי לונה פארק של אלף ומאתיים דונמים. לא היה מאושר ממני. כמו כן, אני חסיד גדול של מטבח מוסדי, וארוחת הצהריים ערבה לחכי עד מאוד. כל אחד יכול להיות שף, אבל אם אתה רוצה להרשים אותי, בוא נראה אותך משביע אלף איש שלוש פעמים ביום.

ה.

ברור שלא הוזמנתי לשם בגלל עיניי היפות. הן לא כל-כך יפות, סתם חום רגיל. הוזמנתי לשם כחלק מהמערכה של חברת החשמל על חייה ועל תדמיתה. אבל לא הייתי צריך את הביקור הזה כדי לגבש דעה על החברה. הייתה לי אחת גם קודם. להבדיל מאחרים, אף פעם לא נסחפתי אחרי מסע ההסתה נגד החברה ועובדיה; מסע שמטרתו פירוק העבודה המאורגנת. אי-אפשר לומר, כמובן, שאין שם אף עיוות תעסוקתי (בלשון המעטה של העשור), וכמו כולם, גם אני מוצא את זה מרגיז שמישהו אחר מקבל חשמל בחינם, ובכל זאת: אני מעדיף עובדים חזקים קצת יותר מדי מאשר עובדים חלשים. חברת החשמל היא אחלה בסך-הכול, ואם אתם לא מסכימים, שאלו את עצמכם כמה פעמים סבלתם מהפסקות חשמל.

העמוד הזה כבר מגיע אל סופו, ואת כתב ההגנה שלי, הארוך והמפורט, על חברת החשמל לישראל, אצטרך לנסח באריכות בפעם אחרת, כשאירגע מהשבוע המטורף שהיה לי ואחזור לשעמום המבורך והאהוב.