שנתיים לפני, לברזיל אין נבחרת

השמועה מתחילת השבוע שפפ גווארדיולה אולי יהיה המאמן הבא של נבחרת ברזיל חיה זמן קצר מאוד, משהו כמו 24 שעות, אבל היא לא היתה סתם עוד ספקולציה מהסוג שכבר נמאס לשמוע בעולם הכדורגל. היא היתה, אומר אוולדו וילרדינג, העורך הראשי של מדור הספורט בעיתון Diario Catarinense, "יותר משאלה, של התקשורת ושל האוהדים".

המשאלה שמישהו, במקרה הזה גווארדיולה, יציל את הנבחרת, עלתה מחדש בברזיל אחרי שהמאמן מאנו מנזיש פוטר ביום שישי האחרון. מנזיש פוטר כי נשיא ההתאחדות הברזילאית, ז'וזה מריה מרין, ובעיקר הסגן מרקו פולו דל נרו שכולם משוכנעים שהוא מושך בחוטים מאחורי הקלעים, קיבלו אותו כירושה. זה שהוא "גאושו", כלומר מגיע מהדרום (מדינת ריו גראנג'י דו סול), לא מאוד עזר לו אצל דל נרו ומרין, שניהם מסאו פאולו, וגם לא ההדחה ברבע הגמר בקופה אמריקה 2011, או ההפסד למקסיקו בגמר הטורניר האולימפי, או איך שברזיל נראית באופן כללי בשנתיים האחרונות.

אבל מנזיש, כולם יודעים בברזיל, לא באמת אשם באיך שהנבחרת נראית. ופיליפה סקולארי, שזכה עם הנבחרת במונדיאל 2002 ועכשיו נקרא בחזרה לדגל, הוא כנראה לא הפתרון לבעיה של ברזיל, כי הבעיה של ברזיל, בלי קשר לסגנון שהיא בוחרת לשחק בו, היא קודם כל מה שתמיד היה הנכס הכי גדול שלה: השחקנים.

***

על פני השטח, הבעיה של ברזיל היא שהיא נאלצה לדלג על כמה שלבים שאי אפשר לדלג עליהם בדרך למונדיאל 2014. במונדיאל 2014, על נייר שהיינו כותבים לפני שש שנים, נבחרת ברזיל היתה אמורה להיות שייכת עדיין קודם כל לקאקה (בן 30 היום), לאדריאנו (30), לרוביניו (28), אפילו לרונאלדיניו (32). הם היו אמורים להיות הווטרנים המנוסים, אלה שמסוגלים לעמוד בלחץ המטורף של אירוח מונדיאל בברזיל, הדור שיכפר על ההפסד הטראגי לאורוגוואי בגמר במראקנה ב-1950.

הדור הזה, שלרגעים באמצע העשור הקודם נראה כמו אחד הדורות הגדולים שהכדורגל הברזילאי הצמיח אי פעם, התברר כאחד הדורות עצובים בכל מה שקשור למיצוי הפוטנציאל - האישי והקבוצתי. חוץ מקאקה, שבברזיל עדיין מאמינים שיש לו מה לתרום לסגל למרות הראיות הלא ממש מעודדות ממדריד, האחרים פחות או יותר סיימו את תקופתם בנבחרת - ולא נותרה ברירה אלא להתחיל להתבסס, הרבה יותר מדי מוקדם, על הדור האולטרה-צעיר שמובילים ניימאר (בן 20), אוסקר (21), גאנסו (23) ולוקאס (20).

היחס לנבחרת שנבנתה סביב הדור הצעיר, הפרויקט שמנזיש התחיל בקיץ 2010, עומד בלב הפרדוקס שכובל עכשיו את הכדורגל הברזילאי. מצד אחד, אומר לואיש פיליפה ברבוסה, עורך מדור הספורט של העיתון O Globo, בברזיל כמובן מבינים שהנבחרת לא מספיק טובה כדי לזכות במונדיאל, ולכן "היחסים בין האוהדים לנבחרת השתנו מהערצה לאי אמון. האי אמון ביכולת של הנבחרת לזכות במונדיאל כל כך גבוה, שכרגע ההצלחה הארגונית של הטורניר יותר חשובה להנהגה הפוליטית מהתוצאות שלו".

מצד שני, ברבוסה אומר, "ברור שבמונדיאל זה ישתנה - כולם יצפו לגביע. מצפים מהשחקנים בדור הזה להיות בוגרים לפני שהם יכולים להיות בוגרים, מצפים מהם להתמודד עם הכל". בשורש הציפייה הלא הוגנת, מהדור של ניימאר ולמעשה מכל דור בכדורגל הברזילאי, עומדת אמונה ברזילאית קולקטיבית שעדיין לא קרובה להיסדק: שברזיל היא האומה הכי טובה בכדורגל בפער כל כך גדול - שאף הפסד, לא משנה למי, באיזו מסגרת, מה היה ההרכב, אם השופט אשם, אף הפסד לא באמת מתקבל על הדעת, והמחמירים גם יגידו שאף ניצחון "לא יפה" לא באמת מתקבל על הדעת.

***

האמונה הזאת, וההרתעה שהיא מייצרת, היא אחת הסיבות שברזיל כמעט אף פעם לא נכשלת נגד נבחרות קטנות; רק פעמיים היא לא הצליחה לעלות משלב הבתים (הראשון או היחיד בטורניר) במונדיאל, והפעם האחרונה היתה ב-1966. אבל בהרבה מובנים, אומר אוולדו וילרדינג, האמונה בעליונות הכישרון הברזילאי היא גם "הבעיה הכי גדולה שלנו. שחקנים בברזיל גדלים על העבר, חושבים שהם הכי טובים בעולם, מאמנים עדיין חושבים שאימפרוביזציה מספיקה. זה לא ככה יותר, וזה לא צריך להיות ככה. אנחנו לא רוצים להאמין שהנוף בעולם הכדורגל השתנה, שאנחנו לא הכי טובים יותר".