האג'נדה של שופטי העליון

בשנת 2005 ניהל נשיא בית המשפט העליון, פרופ' אהרן ברק, קרב עיקש נגד מינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון - וניצח.

למרות רצונה של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, גביזון, אחת ממובילות ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי שאפיין את העליון באותה עת, לא מונתה לשיפוט.

במהלך המאבק נגד המינוי, התבטא ברק באופן חסר תקדים בנושא בפומבי והסביר את התנגדותו בכך ש"לגביזון יש אג'נדה".

מים רבים חלפו מאז, גביזון זכתה ל"פרס תנחומים" בדמות פרס ישראל, ברק וגם מחליפתו דורית ביניש כבר פרשו משיפוט, ובבית המשפט העליון מכהנים היום שופטים אחרים. אבל מה שלא השתנה מאז הוא שלשופטים, למרות התכחשותו של ברק לכך, יש "אג'נדה", "סדר יום", "תפיסת עולם", "השקפה מוקדמת" - או איך שלא נקרא לזה.

ואיך ניתן לדעת שלשופטים בעליון יש אג'נדה? קחו למשל את המקרה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. בימים אלה יושבים סנגוריו של אולמרט מזה, ואנשי הפרקליטות מזה, וכוססים ציפורניים בשאלה אחת ויחידה - מה יהיה הרכב השופטים בעליון שידון בערעור שהגישה המדינה על זיכוי אולמרט בבית המשפט המחוזי בירושלים.

השופטת שסנגוריו של אולמרט כנראה הכי חוששים לקבל בהרכב היא עדנה ארבל. ארבל נחשבת כמי שדוגלת במלחמה עד חורמה בשחיתות הציבורית, וכמי שסבורה כי המטרייה הפלילית צריכה לכסות קשת רחבה של התנהגויות של אישי ציבור, שאחרים חושבים שהן צריכות להיות מושארות לתחום המשמעתי או האתי. ארבל גם תומכת בהרחבת גבולות עבירת הפרת האמונים שבה הואשם אולמרט.

לאולמרט יש גם חשבון אישי עם ארבל. כשכיהנה כפרקליטת המדינה היא המליצה על הגשת כתב אישום נגדו בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. המשפט, כזכור, הסתיים בזיכויו של אולמרט.

גם שופטים אחרים שנחשבים "תביעתיים", דוגמת מרים נאור ועוזי פוגלמן, עדיף בעיני אולמרט וסנגוריו שלא ידונו בערעור.

מנגד, הפרקליטות מעדיפה - וספק אם מישהו שם יודה בכך בפומבי - שארבל תשב בהרכב שידון בערעורו של אולמרט, ושהשופט יורם דנציגר למשל לא ימנה עליו.

דנציגר מונה לעליון אחרי שנים ארוכות של עבודה בשוק הפרטי, שבהן הוא התחכך עם אנשי השלטון ואנשי אלפיון העליון. המינוי שלו היה חלק מאג'נדה אחרת - זו של רבים מהפוליטיקאים שרצו למנות לעליון עורכי דין מהשוק הפרטי.

דנציגר, נזכיר, גם היה חשוד בעצמו בפלילים, עקב קשריו מימיו כעורך דין פרטי עם ראש עיריית בת-ים, שלמה לחיאני (התיק נגד דנציגר נסגר מחוסר אשמה).

החששות של סנגורי אולמרט מצד אחד, ושל הפרקליטות מהצד השני, מפני ההרכב של שופטי בית המשפט העליון שידונו בערעור בתיק אולמרט, מוכיחים כי לרוב שופטי העליון יש אג'נדה, שלא קשה לזהות אותה.