הביטחון של עובדי הדרום

בין כל סבבי ההסלמה בדרום, אחד הדברים שנותר מוסכם ומובן מאליו, כאילו מדובר בגזירת שמיים - בין אלה שמבקרים את מדיניות הממשלה לבין אלה שנעמדים דום - היה: את מוסדות הלימוד חייבים לסגור, את מקומות העבודה - חלילה.

גם אם בבית-הספר של ילדיכם בנו מקלט אטומי בעומק 20 מטר מתחת לאדמה, אבל מקום העבודה שלכם בבאר-שבע בנוי בשיטת הפל-קל, או סתם קל-קר, הילד לעולם יישאר בבית, ואתם לעולם תתבקשו להגיע לעבודה.

מנגנון הפיצוי שגובש אתמול (ג') מחדד את כללי המשחק, וקובע כי בטווח של 7-40 קילומטרים מרצועת עזה, רק אחד מבני-הזוג במשפחה שבה ילדים עד גיל 14 יהיה זכאי לתשלום שכר, אם נעדר מהעבודה בתקופת המבצע. מנגנון דומה גובש בהסלמה הקודמת לפני כשנה. במילים אחרות: לפחות אחד מבני-הזוג נדרש להגיע לעבודה גם במקרים שבהם נפלו 150-200 רקטות ביום אחד.

כדי לסבר את האוזן, אל העיר באר-שבע נורו באחד הימים 20 טילי גראד, ואלה רק עד השעה 10.00 בבוקר. אחר-כך, נורו עוד רבים נוספים - אם במקרה שאלתם. בעיר אשדוד היו ימים שבהם האזעקה פעלה כל שתי דקות. עכשיו נסו לדמיין איך אתם יוצאים לעבודה בתנאים כאלה. הצלחתם? כעת נסו לדמיין שאתם גרים באשדוד ועובדים בבאר-שבע. יש לכם שעה של נסיעה ללא פקקים תודה לאל, אבל עם 10-20 אזעקות בדרך. עכשיו, לפי הנחיות פיקוד העורף, בכל פעם שנשמעת אזעקה, אם חייכם יקרים לכם, עליכם למצוא מקום חניה בטוח בצד הדרך, לצאת מהרכב, לשכב על הארץ, להניח את הידיים על הראש ולהמתין 10 דקות. תפילה לאלוהים גם לא תזיק ברגעים כאלה.

עד כאן הדמיון המודרך. המסקנה המתבקשת היא, שהוראות פיקוד העורף הן נגזרת לא רק של שיקולים ביטחוניים, אלא גם כלכליים. אחרת דין בית-הספר היה כדין סוכנות הביטוח השכונתית והמפעל שמייצר קרטונים. שלא יהיה ספק: השיקול הכלכלי הוא לגיטימי, כי איש לא רוצה משבר כלכלי נוסף לזה הביטחוני.

אבל בנקודה הזאת גם העובדים הם בני-אדם שעושים את השיקול הכלכלי שלהם: האם לסכן את ביטחונם האישי משום שהפיצוי ניתן רק לאחד מבני-הזוג, או להישאר בבית בצמוד למרחב מוגן ובלי נסיעות אל הלא נודע.

לצערנו, לא כל אחד יכול לאפשר לעצמו לעשות את השיקול הזה. בעוד שרבים מהעובדים החזקים יחסית מבחינה כלכלית נשארו בבתים או נסעו צפונה עם המשפחה, העובדים החלשים לא יכולים לאבד כמה ימים של פרנסה. אז הם מדלגים בין האזעקות, מקווים לטוב, ומגיעים אל מקום העבודה.

והנה לכם עוד דוגמה לאי-שוויון בחברה הישראלית: בעלי ההכנסות הגבוהות נגישים לא רק לבריאות טובה יותר ולחינוך איכותי יותר, אלא גם מסכנים פחות את ביטחונם האישי. זאת, בחסות הוראות פיקוד העורף ומנגנוני הפיצוי המחוררים.

מחיר כבד בהיבט כלכלי

הלגיטימיות של השיקול הכלכלי יכולה לעבוד גם בכיוון ההפוך. אפשר לנחש שהשבתת מקומות העבודה על כל המשתמע מכך, הייתה משחקת תפקיד באופן ההתנהלות הביטחונית של הממשלה. אולי מה שלא עשו 12 שנים של ירי על הדרום, יכולים לעשות כמה מיליארדי שקלים שהולכים לאיבוד בגין אובדן הכנסות למעסיקים וירידה בגביית המסים מצד המדינה.

הממשלה צריכה לדעת שהירי על מרכזי האוכלוסייה גובה מחיר כבד גם בהיבט הכלכלי, ואולי המחיר הזה לא היה כבד מספיק בשביל לחתור לשינוי אמיתי באזור. משרד האוצר מתנגד באופן נחרץ לקביעת מנגנון פיצוי קבוע, משום שהוא יודע שסבבי הסלמה עוד יגיעו בעתיד. באוצר, כמו באוצר, לא אוהבים להתחייב לשום דבר מראש.

וכך, באופן מאוד לא מקרי, בכל סבב הסלמה העובד הישראלי, שנמצא תחת בסכנה, לא יודע אם בסופו של יום הוא יפוצה, איך וכמה. אי- הוודאות הזאת מחזקת את אי-השוויון בחברה, כי העובדים החלשים לא יכולים להרשות לעצמם להמר על פרנסתם. וכשההימור על הפרנסה הופך להימור על הביטחון האישי - זה כבר לא חוסן לאומי, אלא ההתפרקות החברתית בהתגלמותה.