אי של שפיות: כך עובד מודל "החסכמים" של ליגת העל

לא רק הזכייה של קרית שמונה באליפות בעונה שעברה מעמידה בסימן שאלה את הקבוצות הגדולות שמשקיעות הון כסף, אמצעי שיווק וקשרי קהילה, סקאוטים ומנהלים ספורטיביים, כדי להשיג לכל היותר את אותה תוצאה. אלו גם אותן קבוצות קטנות שבתקציבי מינימום, שנעים בין 12 ל-15 מיליון שקל, מצליחות להעמיד קבוצות שמתחרות בצמרת כמעט באופן סדיר, או כאלה ששוברות מוסכמות לפיהן קבוצת כדורגל היא צעצוע עבור בעלי הקבוצות. אלה קבוצות שאפשר להגדיר אותן כחסכמות, אלה שמורידות עלויות אך מרוויחות תהילה, לא חשוב מאיזה סוג.

שלוש קבוצות - מ.ס. אשדוד, בני יהודה והפועל חיפה - מציגות דרכים להפעיל את מודל החסכמים, כל אחת בשיטה שלה.

המודל האשדודי
קונים בזול, מוכרים יקר

מ.ס.אשדוד היא דוגמה מצוינת לקבוצה שלא רק רצה בצמוד לשתי תל אביביות בצמרת הגבוהה, אלא לקבוצה שעושה את זה עם עלויות נמוכות ביותר. מי שמחזיק בזכויות הניהול של הקבוצה הוא איש העסקים ג'קי בן זקן ולצידו המנכ"ל רפי נידם. המודל העסקי המובהק של הקבוצה הוא גידול שחקנים צעירים ומכירתם. הסוד הגדול של אשדוד וההשקעה הכי גבוהה בה היתה הקמת האקדמיה, מעין קומפלקס מגורים, הזנה ואימונים, שהקמתו נאמדת ב-6 מיליון שקל, אבל הולך ומחזיר את ההשקעה בדמות מכירת שחקנים שעברו במועדון ולבטח יניב רווחים כשהקבוצה תמכור בעתיד הקרוב את היהלום בכתר, קפטן הנבחרת הצעירה ניר ביטון. באשדוד אומרים: "הקמנו מדינה בתוך מדינה. אם אנחנו לא יכולים לשנות את הכדורגל במדינה, הבה נשנה את הכדורגל באשדוד". רוב התקציבים והרווחים מופנים לאקדמיה.

מהדוח השנתי שהגישה הקבוצה לרשם העמותות ב-2011, אפשר לגלות שקבוצה שמכרה כרטיסים ומנויים בכ-800 אלף שקל בלבד, יש לה חוזי אימוץ ופרסום בכ-1.1 מיליון שקל, והיא מכניסה מהשאלה ומכירת שחקנים 3.8 מיליון שקל.

לעומת זאת, עמד שכרם הכולל של השחקנים באשדוד ב-2011 על 5.5 מיליון שקל, קצת יותר ממיליון אירו, שזו עלות שכרו של רוברטו קולאוטי אחד, שחקן ספסל במכבי ת"א. לטענת גורמים באשדוד, שכר השחקנים העונה עומד על 4.7 מיליון שקל בלבד. לטענת אותם גורמים משלמת הקבוצה מדי חודש שכר של פחות מ-400 אלף שקל לכל העובדים (שחקנים ואנשי צוות מקצועי) בקבוצה הבוגרת ועוד 116 אלף שקל משכורות נטו לעובדים במחלקת הנוער. רק כדי להבין את עומק ההשקעה בנוער.

איך זה קורה? באשדוד מהמרים על שחקנים זולים בתקווה למכור אותם ביוקר. הנכס הגדול ביותר של הקבוצה היא מערכת היחסים עם סוכן השחקנים דודו דהאן. לדוגמה, דהאן הביא לאשדוד את אפה אמברוז הניגרי בעלות של 70 אלף דולר. הבחור הרוויח באשדוד פחות מ-4,000 דולר לחודש ונמכר לסלטיק במיליון אירו. רוג'ר קולה, חלוץ זמבי, נזרק מבני לוד. סוכנו, ניר קרין, הפציץ את אנשי אשדוד במיילים, ולמרות שמועד ההעברות הסתיים, הוזמן החלוץ לאימונים. למרות התנגדותו של המאמן דאז ג'ון גרגורי, הוא הוחתם, הושאל לראשון לציון, כבש בה כמות נכבדת של שערים והעלה אותה ליגה. הוא נמכר לגנט הבלגית ב-800 אלף אירו. גם הבלם מתן אוחיון שבקושי מצא את מקומו במכבי פ"ת אחרי שחזר משרלרואה, נמכר לה ב-750 אלף אירו.

בקיץ האחרון קיבל דהאן את המפתח ופתח במחנה אימונים לשחקנים צעירים, זרים וישראלים, שנהנו מהמגורים והמזון באקדמיה והציגו לראווה את כישוריהם. אף לא שחקן אחד נבחר בסופו של דבר לקבוצה, אבל באשדוד לא מהססים להשקיע דווקא בעניינים האלה, הימור סולידי יחסית. המוטו: לא להסס לרכוש שחקן בן פחות מ-21, גם בחצי מיליון דולר, ובלבד שעלותו לא תעבור את ה-200 אלף שקל בשנה.

באשדוד השכר נמוך ביותר. רוב המשכורות הן גלובליות ואלה שמקבלים פרמיות כמרכיב שכר, מקבלים אותן בסוף העונה. לדוגמה, עלות שכרם של שני השוערים, אופיר מרציאנו ורועי משפתי, מגיע ל-170 אלף שקל בשנה, עלות שכר של שחקן בכיר אחד בליגה א'. שני השוערים הקודמים, דרגאן סטויקיץ' ויוסי שקל, עלו כ-700 אלף שקל. הנה חיסכון. דימיטר מקרייב הוא המשתכר הבכיר מבין השחקנים והוא לוקח הביתה פחות מ-100 אלף דולר. שחקנים בעלי שם כמו דוד רביבו או מוראד אבו ענזה מרוויחים כ-25 אלף שקל בחודש.

העובדה כי השחקנים מגיעים לאקדמיה, ונמצאים בה במשך כל היום, בתנאי שרד, כמו גם מנהלי הקבוצה, מקנה להם סביבת עבודה מפנקת שהשכר בה משחק תפקיד משני. לעומת זאת, עוטפת הקבוצה את השחקנים בהרבה נותני שירות. אפשר למצוא בה עובדים רבים: מנהלת, מנהל תפעול, אב בית, מבשלת, מנקה, מרכז יחידת מחוננים. שלמה סופר, לשעבר גזבר ההתאחדות, מונה באשדוד למנהל אדמיניסטרטיבי, ג'קי מרציאנו אביו של השוער הוא אחראי על הזרים. במועדון יש קרוב ל-120 מקבלי משכורות, 48 מהם הם מאמנים במחלקת הנוער.

המודל החיפאי
כאן עובדים בבארטר

מודל שונה לחלוטין אפשר למצוא בהפועל חיפה של יואב כץ, שחקן כדורסל בעברו, רואה חשבון שעוסק בנדל"ן בוושינגטון, שהמדיניות שלו היא יד קפוצה בכל הקשור להתנהלות המועדון, לא דווקא בשכר השחקנים. כץ לא רוכש ולא שואל שחקנים (למעט סטפן דנקוביץ' שנרכש ב-60 אלף דולר), לוקח רק שחקנים חופשיים ואינו מתמקח יתר על המידה בכל הקשור להשאלה ומכירת שחקנים, כדי לא לפספס את המומנטום. כך למשל נמכרו והושאלו העונה מחיפה שלושה שחקנים (עודד אלקיים, חנן ממן ועלי חטיב) בסכום כולל של 725 אלף שקל, פחות מ-200 אלף דולר. לעומת זאת עלות השכר בהפועל חיפה, נועלת הטבלה, הוא 8.2 מיליון שקל. השוער קאלה דרשלר והחלוץ מהראן לאלא עולים לכץ כמיליון שקל כל אחד בעונה. שחקנים כמו דנקוביץ', יוסי דורה, אושרי רואש ורן אבוקרט משתכרים לא רע ביחס לקבוצה קטנה.

ולמרות שכץ מוציא מכיסו מדי חודש כ-100 עד 120 אלף דולר כדי לאזן את התקציב, יש לו קווים אדומים: הרכבים בקבוצה לא נרכשים בליסינג, אלא מושכרים וגם הם למי שדרש זאת בחוזהו. הקבוצה מתנהלת בעסקאות בארטר, והשירותים נרכשים באמצעות פרסום או אפילו במתן מנויים לתא הכבוד. הספונסר הראשי של הקבוצה, חברת 'התאמה', חברת אבטחה ואחזקה, נותנת לקבוצה שירותי אבטחה ואת ההפרש לגובה של 400 אלף שקל, משלימה במזומן. לא תמצאו בקבוצה בקבוקי מים מינרלים קטנים, אלא מיכלי ענק וגם הם בעסקת בארטר. אין קייטרינג אחרי אימונים, אין סנדוויצ'ים אחרי משחקים (השחקנים עוצרים בדרך לאכול), את התשלום לבתי המלון לפני המשחקים בבאר שבע וירושלים, השיג כץ בעסקת בארטר מול רשת 'רימונים'. מחנה האימונים בפולין, זה ששימש את נבחרת קרואטיה לפני היורו האחרון, חסך לקבוצה 100 אלף שקל.

כץ לא מחזיק כלל מנהל מקצועי במחלקת הנוער, ובתפקיד מנהל מחלקת הנוער משמש הסמנכ"ל רון פלדהיים. בסך הכל עובדים במועדון ארבעה אנשים במשרה מלאה ודובר בחצי משרה. עלותם, כ-70 אלף שקל ברוטו בחודש. עלות שכר מנכ"ל באחת הקבוצות הגדולות.

בני יהודה
הקבוצה הרווחית בליגה

בני יהודה היא דוגמא טובה עוד יותר שמסכמת את שני המודלים למעלה. הקבוצה נמצאת בבעלותו של משה דמאיו שגם משמש כמנכ"ל. הוא ובתו, מאיה, הם לב הקבוצה. הקבוצה נעה בתקציבים שבין 12.5 ל-13.5 מיליון שקל עם חריגה ל-16 מיליון בשנה בה נמכר אלירן עטר במיליון אירו למכבי ת"א. זו הקבוצה היחידה בכדורגל הישראלי שהבקרה התקציבית אישרה לבעלים שלה, חזי מגן, למשוך שטר הון בגובה 1.5 מיליון שקל, לאור המצב הכלכלי המצוין של הקבוצה.

העובדה שאין מנגנון מנופח, מאפשרת לדמאיו לחשב כל הוצאה בדרך אחראית, ומאפשר לו שכר שחקנים ומאמנים שנע בין 7.5 ל-8.5 מיליון שקל. גם כך הרעיון הוא להחזיק 22-23 שחקנים בסגל, מתוכם 4-6 חיילים כך שמעשית משלמת הקבוצה 17 משכורת בלבד. הקבוצה משתדלת לא לרכוש שחקנים בסכומים גבוהים. הרכישה של אור ברוך נחשבת לגבוהה בתולדות המועדון: בני יהודה שילמה לשיקגו פייר האמריקנית 400 אלף דולר תמורתו. סכום השווה ל-40% ממה שקיבלה עבור מכירת דינו אנדלובו למכבי חיפה. לשם השוואה, עלות רכישתם של שלושת כוכבי בני יהודה בשנים האחרונות - וינסנט אניימה, דלה איינוגבה ופדרו גלבאן - יחדיו מגיעה ל-380 אלף דולר.

גם בני יהודה משתמשת בעסקאות בארטר בלינה (פתאל), הזנה (רשת מסעדות 'שיפודי התקווה' ברחבי הארץ), תא הכבוד בבלומפילד מופעל בהתנדבות ועלותו היא חומרים בלבד בגובה של כ-70 אלף שקל בלבד לעונה (לעומת חצי מיליון בקבוצות אחרות). אפילו מחנה האימונים בהולנד עולה בין 22 ל-25 אלף אירו בלבד בשנה (לעומת 60-80 אלף בקבוצות אחרות).

הקבוצה מגיעה לאותו מלון בעת מחנה האימונים - גולדן טוליפ - כבר 16 שנה, מזמינה טיסות זולות חודשים רבים מראש ובכך מצמצמת עלויות. דמאיו מקפיד לעשות מאזני בוחן מדי חודש, מקבל נתונים מרואה החשבון של המועדון, ומנתח לבדו. בני יהודה מצליחה מדי עונה לסיים ברווח תפעולי קטן של כמה מאות אלפי שקלים בממוצע, להגיע מדי שנה בשנים האחרונות לגביע אירופה, ואולי גם לקבל תואר משלה - אלופת החסכמים.