הגבולות הלא קדושים

איזהו פטריוט שלא הכריז כי גבולות ארצו "מקודשים"? שעל אדמה אחד כי חולל בידי אויב, הצדיק קריאה אל הדגל. אבל גבולות, כמו רוב נכסי צאן הברזל של זמננו, הם המצאה חדשה יחסית. במערב אירופה הם התעצבו לפני 350 שנה ומשהו, וחזרו והתעצבו מאז. מפעם לפעם, מעצמות אירופיות חזרו ונשבעו אמונים לגבולות הקיימים, וחזרו והפרו אמונים בהזדמנות הראשונה.

בשאר העולם, הגבולות הקיימים הם בקושי בני 100 שנה, פה ושם בני 150. באפריקה הם קודשו רק לפני 50 שנה. במזרח התיכון הם קודשו לפני 90 שנה, חוץ מאשר אתם יודעים איפה.

ברית המועצות היתה להוטה לקדש את הגבולות הקיימים, שהנחילו לה שלטון אימפריאלי על מזרח אירופה ועל מרכזה. המערב נפצר, וב-1975 התכנסה בהלסינקי "הוועידה לביטחון אירופה", שהעניקה גושפנקה למה שווינסטון צ'רצ'יל קרא "מסך הברזל". לא יצאו אפילו 15 שנה, והגבולות המקודשים התחילו להתמוטט בזה אחר זה. 20 שנה ופחות לאחר הלסינקי היו באירופה (בהגדרה רחבה, הכוללת את ברית המועצות האסיאנית) 20 מדינות חדשות. ברית המועצות עצמה חדלה להתקיים.

גם "הגבולות המקודשים" באפריקה חוללו. אריתריאה בקעה מחלציה של אתיופיה, דרום סודאן - מחלציה של סודאן, סומליה חדלה בעצם להתקיים, וקונגו הענקית (גדולה כמערב אירופה) נקלעה אל מלחמת אזרחים אין סופית שעלתה בחיי חמישה מיליון בני אדם, כנראה.

עתירי פרדוקסים

הלהיטות לקדש גבולות לא היתה תוצאה של קדושתם האובייקטיבית, אלא כעיקר של הצורך לכונן סדר ומשמעת. כאשר אפריקה התחילה להשתחרר מעול הקולוניאליזם האירופי, בסוף שנות ה-50, היה ברור שגבולותיה עתירי פרדוקסים, שלא לומר מגוחכים. אבל כל ניסיון לחזור ולשרטט אותם איים להתחיל מלחמת גוג ומגוג.

מייסדי "הארגון לאחדות אפריקה" קבעו אפוא לפני 50 שנה, שהגבולות הקולוניאליים יהיו גבולות הקבע. בערך מיליון מבני עם האיבו מתו 5 שנים אחר-כך, כדי ש"ניגריה" תוכל להגן על קדושת גבולותיה. המרכאות הכפולות אינן מיועדות להעליב, אלא לציין את מלאכותיותה של המדינה הזו, שמאות עמים, שבטים ולשונות כלואים בגבולותיה השרירותיים. היא אינה יוצאת דופן באפריקה. מדינות לאום, באופן שאנחנו מבינים אותן, כמעט שאינן קיימות דרומה מן הסהרה.

"האיחוד האפריקאי", אשר ירש את "הארגון לאחדות אפריקה", מוכן כיום לצאת למלחמה, פשוטו כמשמעו, כדי לקיים את הגבולות. חיל משלוח של האיחוד יושב קבע בסומליה, ולוחם בשמה נגד מיליציות איסלאמיות. קניה השכנה התערבה באופן עצמאי. האפריקאים מאיימים להתערב במאלי, שסניף מקומי של אל-קאעידה השתלט על מחציתה הצפונית.

במזרח אסיה מתנהלת בימים האלה מלחמה קרה, העלולה להתחמם, על גבולות ימיים. סין תובעת ריבונות על כל ים סין הדרומי, כדי שתהיה חופשית לנצל את משאביו. כל שאר הארצות השוכנות שם, מווייטנאם בדרום עד יפן בצפון, דוחות את תביעותיה הטריטוריאליות של סין. פוטנציאל ההתלקחות של הסכסוך הזה ניכר.

בהדרגה מתחיל מרוץ חימוש. בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, יפן רוקעת ברגליה, ומודיעה שלא תרשה לסינים לגזול כמה סלעים שוממים. הם כשלעצמם באמת אינם מעניינים איש, אבל הבעלות עליהם מאפשרת לתבוע אזור ניצול כלכלי בקוטר רחב מאוד סביבם.

קטלוניה רוצה החוצה

בתחילת השבוע קיבלנו תזכורת, שאיום על גבולות מקודשים אינו מוגבל למה שקראו פעם "העולם השלישי". בחירות לפרלמנט של קטלוניה הנחילו רוב גדול למפלגות השוחרות את פרישת החבל מספרד בעיצומו של משבר כלכלי עצום ממדים. החדשות האלה מעוררות אסוציאציות קצת לא נעימות. קטלוניה הכמעט עצמאית היתה שדה-קרב עקוב מדם של מלחמת האזרחים הספרדית, לפני 75 שנה. בשעתה, המלחמה ההיא היתה טראומה של דור שלם, והקדמה נאותה לזוועותיה של מלחמת העולם השנייה.

בשם קדושת הגבולות, אם כי גם בשם קדושות אחרות, חלק ניכר של הצבא הספרדי מרד בממשלה הדמוקרטית הנבחרת. כמעט שלוש שנים ארכה המלחמה, ובסופה הקיץ הקץ על כל אוטונומיה שהיא. ספרד היתה יחידה אחת תחת שליט יחיד ותחת מפלגה יחידה. נאסר השימוש אפילו בלשונות המקומיות, כמו קטלנית ובסקית. האוטונומיות התחדשו לאחר נפילת הרודנות, מסוף שנות ה-70 ואילך, אבל הורעפה עליהן פחות אוטונומיה ממה שניתנה להן בשנות ה-30.

הבדלנים בקטלוניה רוצים לערוך משאל-עם על עצמאות. הממשלה המרכזית במדריד אומרת שהיא לא תרשה משאל כזה. בספרד יש כיום ממשלת ימין, שאילן היוחסין שלה קושר אותה בדיקטטורה. המייסד של מפלגת השלטון הנוכחית היה אחד מעמודי התווך של המשטר הישן. אבל מעטים חושדים בה שהיא תאמץ את שיטות שנות ה-30.

ספרד של ימינו אינה כספרד של הימים ההם. היא מודרנית, היא חילונית, היא ליברלית. היא אמנם מלוכה על-פי צורת משטרה, אבל יאה לה התיאור "רפובליקה עם כתר". פשוט אי אפשר להעלות על הדעת מרד צבאי להצלת הגבולות המקודשים. כיוצא בזה, קשה להעלות על הדעת הכרזת עצמאות חד-צדדית של קטלוניה. זה יהיה אקט ריק מתוכן, מפני שהגירושים מוכרחים להיות מסודרים, כדי שייצאו אל הפועל.

להתגרש מקץ 300 שנות נישואין

האומנם ארץ דמוקרטית יכולה למנוע בכוח פרישה של חבל, המביע את רצונו באופן דמוקרטי לחלוטין? זו שאלה שגם בריטניה עומדת להידרש לה בשנה הבאה, כאשר סקוטלנד תערוך משאל-עם על עצמאות. אחדותה הטריטוריאלית של בריטניה היא בת 300 שנה. אבל זה היה גם גיל אחדותה של רוסיה עם אוקראינה. לפני 20 שנה, רוסיה הניחה לכל לווייניה לפרוש. לא קשה לנחש מה היה עושה ולדימיר פוטין כיום, אילו ניסה איזשהו מרכיב של הפדרציה הרוסית לפרוש.

כאשר רוסיה ניסתה למנוע את פרישת צ'צ'ניה, באמצע שנות ה-90, נשיא ארה"ב בימים ההם, ביל קלינטון, השווה את מעשי רוסיה הדמוקרטית של בוריס ילצין עם תגובת ארה"ב של אייברהם לינקולן על פרישת מדינות הדרום, לפני 150 שנה. זו היתה אנלוגיה אומללה, מפני שלא היה בה ממש - צ'צ'ניה, בניגוד למדינות הדרום, לא הצטרפה אל רוסיה, אלא צורפה בכוח - וגם מפני שהיא העניקה רישיון לרוסיה לדכא.

הדרום רוצה החוצה, עוד פעם

מה היה קורה אילו מדינה של ארה"ב, או קבוצה של מדינות, היו מנסות לפרוש כיום? זו שאלה כה לא רצינית עד שכמעט אין טעם לדון בה - חוץ מזה שבשבועות האחרונים התגנב אליה קורטוב של מציאותיות, או לפחות קורטובון. בחירתו החוזרת של ברק אובמה עוררה דכדוך וזעם במדינות הדרום. 9 מ-11 המדינות, שפרשו ב-1861, הצביעו נגד אובמה, בדרך כלל ברוב עצום. הגדולה בהן היא טקסס, שבה הפרש נצחונו של מיט רומני עמד על 18%. מאז, שוחרי "עצמאות טקסס" עורכים מסע החתמה על עצומה לממשלה הפדרלית להרשות למדינות לפרוש.

טקסס היא היחידה בין מדינות הדרום שהיתה לה היסטוריה קצרה של עצמאות, לאחר שמרדה במקסיקו (1836) ולפני שהסתפחה אל ארה"ב (1845). חלק ממצדדי העצמאות טוענים, כי סיפוח "הרפובליקה של טקסס" לארה"ב היה לא חוקי מלכתחילה. עצמאות לא תהיה איפוא מרד, אלא אקט של השבת הלגיטימיות.

הבית הלבן מבטיח באתר הרשת שלו לשקול בכובד ראש כל עצומה בכל עניין, ובלבד שיחתמו עליה 25 אלף אזרחים לפחות (petitions.whitehouse.gov). יוזמי עצומת העצמאות הטקסאנית עמדו ללא קושי במשימה. הם טוענים שאספו 80 אלף חתימות ויותר (אתר הבית הלבן מראה 30 אלף). אגב, אתר הבית הלבן מראה שעצומות אחרות לטובת עצמאות עברו את מחסום 25 אלף: ג'ורג'יה, אלבמה, וירג'יניה, איידהו (במערב ארה"ב), מיזורי (במערב התיכון).

בעל טור באתר הרשת של כתב העת הכלכלי "'פורבס" משתעשע בספקולציות על תגובת ארה"ב לפרישת טקסס (tinyurl.com/b75qvl8). "זו המאה ה-21", הוא כותב, "ארה"ב היא דמוקרטיה. אילו היתה לטקסס תנועת עצמאות בדומה למפלגה הלאומית בסקוטלנד, או הגוש הקוויבקי בקוויבק, קנדה, והיא היתה נוחלת ניצחון מכריע במשאל עם על עצמאות, כלום נשיא ארה"ב היה מורה על פלישה? והאם הציבור האמריקני היה סומך את ידיו? זה מוטל בספק גדול".

בעל הטור ב"פורבס" אינו מניח שטקסס תפרוש, או אפילו תנסה לפרוש, אבל הוא משתעשע בפנטזיית טקסס העצמאית. היא תהפוך לאבן שואבת של הגירה מן העולם כולו, גן-עדן של יצירה טכנולוגית. הואיל והיא תהיה פטורה מאבני-הריחיים שארה"ב קושרת סביב צווארה של הכלכלה האמריקנית, טקסס תעלה לה כפורחת. הפנטזיה מספרת לנו פחות על העתיד ויותר על מצב הדעת של הימין האמריקני, השקוע עכשיו בדיכאון עמוק.

האם תבוסה אלקטורלית אחת, או משבר כלכלי אחד, מצדיקים את פירוקן של ארצות היסטוריות? הסקוטים אולי יחשבו שכן. הקטלנים של ספרד אולי יחשבו שלא. אני חושב שאפשר להסתכן בהערכה שעצומות העצמאות של טקסס ושל חברותיה ייגנזו בערימת האנקדוטות של ההיסטוריה. אם בכלל, ארה"ב תתרחב, לא תצטמצם: משאל-עם בפורטו ריקו הראה החודש, שיש רוב, לכאורה, להסתפחות מלאה אל ארה"ב. פורטו ריקו תהיה אז המדינה ה-51.

 תנועות בדלניות שמבקשות עצמאות

* רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com