ליברמן טוב לפלסטינים

אביגדור ליברמן יכול להיות הרבה דברים, אבל דבר אחד הוא בטח לא, לא מסוגל, ולא יכול להיות: דיפלומט. אני בטוח שהוא עצמו לא התווכח עם האבחנה הזו. הוא יודע טוב מאוד שצורת ההתייחסות שלו לדברים היא, איך לומר זאת, לא עדינה, אולי גם אפשר לומר וולגרית מדי פעם. הוא באופיו אדם תוקפן שמתקשה לנסח דברים בצורה מתוחכמת. כשלעצמו זה לא אסון גדול, כי איתו אתה יודע איפה אתה עומד.

הוא לא מנסה ליצור לעצמו תדמית בלתי מציאותית. הוא לא מנסה לייפות את דעותיו ועמדותיו, הוא בא ואומר לכולם, גם לעולם: זה אני, אביגדור ליברמן, ואני לא מצטער על מה שאני. זה יפה, אבל לא בשביל שר חוץ. אחרי הכול מהו משרד החוץ אם לא הדיפלומטיה בהתגלמותה. כל האנשים העובדים שם אינם רק דיפלומטיים באופיים אלא גם בהכשרתם. ומה עושים אצלנו? מעמידים בראש משרד הדיפלומטיה אדם שהוא אנטי דיפלומט, והתוצאות נראות לעין: הפעם זה הכישלון האחרון באו"ם, בעניין הכרה במעמדם של הפלסטינים.

דרושה קצת חוכמה

לא בטוח שהיה צורך להתנגד בכלל למהלך של אבו מאזן, אולי אפילו אפשר היה לגלות נדיבות או לפחות חוכמה, ולתמוך בו. בוודאי שהיה מקום לבדוק יותר טוב איך תתקבל היוזמה הפלסטינית בקרב רוב מדינות העולם. לו זה נעשה, הייתה ממשלת ישראל יכולה לקבוע את מעמדה ואת מהלכיה על-פי המציאות בשטח.

אבל כמעט כל מה שנעשה בהקשר הזה - כל השיחות, כל הניסיונות לשנות דעתן של מדינות - הכול בוצע כאילו עיניי הממשלה קשורות ואוזניה עצומות לשמוע ולראות שהעולם לא רוצה להקשיב. שאולי צריך ללכת בדרך אחרת.

אלא שדבר כזה לא אפשרי כאשר האנטי-דיפלומט הוא זה שמכוון את ההתייחסות הישראלית. ראינו איך ליברמן תוקף את אבו-מאזן בחירוף נפש, דורש להשמיד אותו, או לפחות להופכו לבלתי רלוונטי. האמת היא שעקבתי אחרי דברי ליברמן ופשוט התקשיתי להבין מה בדיוק הוא רוצה מאבו-מאזן. לעתים היה נדמה לי שנעלם מעיני ליברמן שאבו-מאזן הוא מנהיג הפלסטינים, ולא גיסו של תיאודור הרצל.

הסטנדרטים שליברמן הציב לאבו-מאזן הם כאלה שאף מנהיג פלסטיני לא יכול לעמוד בהם. למעשה הם כאלה שאף מנהיג ישראלי לא היה עומד בהם בתקופה שאנחנו נלחמנו על הקמת המדינה.

נכון שהידיים הם ידי ליברמן, אבל הקול הוא קולו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בכל זאת הוא האדם המחליט. והוא החליט קודם כול למנות את האדם הכי לא מתאים לשר החוץ ולאחר מכן לתמוך בעמדותיו ובשיגיונותיו.

לעומת ליברמן האנטי-דיפלומט, הרי שביבי הוא הסופר-דיפלומט. אנחנו זוכרים אותו באו"ם כשגריר, ואח"כ בוושינגטון כשגריר, אחלה דיפלומט. ביבי הוא דוגמה של אדם שיכול להגיד את הדברים הכי קשים בצורה שאפשר להקשיב להם, באופן שאיננו מקומם כמו סגנונו של ליברמן. ביבי בוודאי היה יכול לעשות עבודה הרבה יותר טובה בעניין ההכרה במעמד פלסטין. אבל ביבי לא רוצה להיות דיפלומט. הוא נטש את התחום שהכי מתאים לו, הוא נטש את האופי שהכי מתאים לו, והפך לפוליטיקאי, וכך אנחנו מקבלים דיפלומט שאינו ממש דיפלומט, ופוליטיקאי שהוא דווקא כן דיפלומט.

נמאס להם מאיתנו

הממשלה מנסה בכל דרך להמעיט בחשיבות המהלך הפלסטיני. אולי באמת ההצבעה באו"ם אינה כל כך חשובה, בוודאי לטווח הקצר, כפי שהפלסטינים מנסים לתאר אותה. אבל היא בכל זאת חשובה לא בגלל המהות שלה אלא בגלל התמיכה שקיבלה והדרך שבה זה נעשה. אני לא חושב שאי-פעם הופגן בצורה כה נמרצת המיאוס שחשות מדינות רבות בעולם כלפי המדיניות הישראלית, וכלפי אלה שמייצגים אותה.

אפשר היה לראות שפשוט נמאס להם מאיתנו. ההתנגדות האוטומטית אצלנו לכל הצעה פלסטינית, וחוסר הרצון לפתח חשיבה אחרת - כל אלה לא עושים לנו טוב בעולם. יש לנו בחירות עוד מעט, אחריהן תוקם ממשלה, אם נתניהו יקים אותה ואם הוא שוב ימנה את ליברמן לשר החוץ, אפשר יהיה לראות בכך העדפת האינטרס הפוליטי על צורכי המדינה.

matigolan@globes.co.il