האם הרשויות בישראל ערוכות לעלייה בתוחלת החיים?

את פרויקט הגמר שלה בחוג לאדריכלות בחרה האדריכלית הצעירה רוני שמיץ להקדיש למידת התאמתו של התכנון האדריכלי העירוני לחלק נכבד מהאוכלוסייה הגרה בו - הקשישים. זהו מגזר שנמצא בצמיחה משמעותית.

בתל אביב למשל, 16.5% מהתושבים הם בני למעלה מ-65, לעומת ממוצע של 10%-11% בארץ. שמיץ בחנה את התאמתו לזקנים של אזור נמל תל אביב, ובדקה אם התכנון שלו מזמין אותם לבקר בו. בתל אביב, נזכיר, אחוז התושבים הוותיקים גבוה בהשוואה לכלל האוכלוסייה, אולם יש בה גם שיעור גבוה במיוחד של צעירים.

בפרויקט שנקרא "האנגר 70+", גילתה שמיץ שאזור הנמל מושך בעיקר משפחות צעירות, בין היתר משום שהמקום לא מזמין אוכלוסייה אחרת. "הנמל הוא אחד המתחמים הבולטים בעיר, ולמרות זאת לא נראה שהמקום 'בעד' בני 70 ומעלה. הדק והספסלים אינם נוחים למי שמוגבל בתנועה, ואילו היצע בתי העסק, אופי החנויות ובתי הקפה, פונה בצורה ברורה לאוכלוסייה צעירה ולילדים. המקום היחיד שאולי מותאם להם הוא בית דרך חיים, אבל חוץ ממנו אין אזור, חנות או שירות שימשוך אוכלוסייה קשישה".

שמיץ מאמינה שאוכלוסיית הקשישים מצריכה חשיבה ותכנון בכל חלק של העיר, ובכל עיר. "בנמל תל אביב, למשל, צריך לפתוח מקומות שימשכו אותם לבוא, וכמובן להקל עליהם את הגישה, כדי שיוכלו להתערות בנוחות בין יתר המבקרים. אני לא אומרת שיש הדרה מכוונת. אני כן טוענת שצריך לשנות את הגישה".

זקנים צעירים

אסתי שטרן, מנהלת תחום הזקנה במינהל השירותים החברתיים בעיריית תל אביב-יפו, מעידה כי נעשית בעיר עבודה רבה בתחום, והיא החלה לפחות עשור קודם. בשנים 1999-2001 נבנתה תוכנית אסטרטגית שכללה סקר צרכים כדי להבין מה צריכים האזרחים הוותיקים בעיר. צרכים אלו משתנים כמובן על פי הגיל והמצב הגופני. נוסף על כך, בוחנים באופן שוטף התאמת מבנים באזורים שבהם יש שיעור גבוה של זקנים.

באשר לאזור הנמל בעיר מאשרת שטרן כי אופי בתי העסק שם מתאים לצעירים יותר, אולם היא עצמה מניחה כי יש כאן פוטנציאל מסחרי שאינו ממומש, וחבל. גם היא מדגישה שתכנון הוא לא רק עניין של נגישות פיזית (דוגמת מדרכות תקינות) אלא גם עניין של תרבות פנאי. "זקנים ידועים בדרך כלל כצרכני תרבות כבדים, ולפיכך כדאי היה להתאים את השירותים במקום לאוכלוסייה זו. לדעתי זו טעות של הסוחרים באזור, ואני מקווה שבמרכזיים הבאים, בשרונה למשל, זה יהיה אחרת".

פרופסור יצחק בריק, מרצה לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה, ולשעבר מנכ"ל אש"ל ג'וינט (האגודה לפיתוח שירותים למען הזקן בישראל), סבור שהמודעות לתחום דווקא גוברת, ואף מתעוררות בישראל כמה יוזמות יפות. לדבריו יש בערים מקומות המיועדים לצעירים, בדיוק כמו שיש כאלה המיועדים לזקנים, וזה בסדר.

- זקנים רוצים להיות בסביבת בני גילם, או שהם מעדיפים סביבה צעירה?

"אין לשאלה הזו תשובה אחת. לפני 25 שנים ניסינו באש"ל לעשות פרויקט המשלב דיור מוגן לזקנים עם אוכלוסיית צעירים שיגורו איתם. זה היה מעניין. מה שכן אפשר לקבוע בוודאות, זה שזקנים בריאים לא אוהבים להיות בקרב זקנים סיעודיים ומוגבלים".

בריק גם לא רואה בעיה בקיומם של מרכזי דיור מוגן. אבל אלה, בעיקר היקרים שבהם, פונים לאחוז נמוך יחסית באוכלוסייה (2%). "יש היום פרויקטים יפים של דיור מוגן המשלבים גם מרכז מסחרי, שנותן מענה נוח. יש מקומות כאלה בירושלים, בתל אביב וברעננה. במקביל, אחד הפרויקטים של אש"ל, מקדם ב-300 רשויות בארץ שירות של 'קהילה תומכת', עבור אלה שמבקשים להישאר בביתם. שירות זה כולל ביקורים של אב בית, סיוע רפואי וסיוע מסוגים אחרים, שמטרתו לגשר על מוגבלויות וגם להישאר בבית".

גדי פורת, עורך מגזין "דורות" לקהילה המקצועית בתחום הזקנה בישראל, דווקא מאמין במודל של הדיור המוגן, ומזכיר כי קשישים רבים סובלים מבדידות, ומבעיות של ביטחון אישי והתנכלות. "להישאר בבית זה חשוב, אבל זו האידאולוגיה של המדינה כי זה גם זול יותר. נכון לעכשיו צריך לא רק להגביר את ההנגשה, אלא גם לעודד אפשרויות דיור מוגן במחיר שווה לכל נפש. דיור מוגן כמו שהוא קיים היום, לא יפתור בעיה למסות של אנשים. הוא עדיין פונה ל-2%-3% מהאוכלוסייה, ששייכים לעשירונים הגבוהים. לטעמי, צריך לא רק יזם שייתן הצעת מכרז במחיר נמוך, אלא גם כזה שיתאים לעשירונים נמוכים יותר".

לא חושבים על להתחשב

פרופסור ארזה צ'רצ'מן מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, מאמינה שמבוגרים שעוברים לדיור מוגן עושים זאת מתוך בחירה ומשום שיש להם את האמצעים לכך. עם זאת, רוב הקשישים נוטים להישאר באזור שבו גרו לאורך שנים ארוכות. "95% מהזקנים גרים בדיור עצמאי. חלקם עושים זאת מתוך הרגל, אבל הנטייה היא בדרך כלל להעדיף זאת. הם כבר מכירים את האנשים והאזור, ולא פחות חשוב - שם נמצאים גם הזיכרונות שלהם".

צ'רצ'מן סבורה שיש מקום לעשייה בנושא התכנון העירוני והתאמתו. "צריך היה לעשות משהו מראש מתוך התאמה לאופן שבו הדמוגרפיה מתקדמת. זה לא שצריך ליצור התאמה מיוחדת לזקנים. יש צעירים עם מגבלות ויש גם הרבה דברים שמשותפים לזקנים ולילדים קטנים. ילדים הם 33% מהאוכלוסייה בארץ, וזקנים הם כמעט 11%, ויחד מדובר בקרוב ל-50% מהתושבים שצריכים תנאים עירוניים דומים".

- באילו תנאים מדובר?

"זקנים צריכים אזורים נוחים שבהם אפשר להתנייד ברגל ולבד, כאלה שיש בהם תחבורה ציבורית נוחה וזמינה, כמו למשל הרכבת הקלה בירושלים. חוק השוויון לאנשים עם מוגבלויות מדבר על ההנגשה הזו, ולא משנה מה סוג המוגבלות ומה גיל האדם המוגבל".

צ'רצ'מן סבורה שאין להגביל את הנגישות לאזורים מסוימים בעיר, שבהם הם מרוכזים, אלא לכל מקום. "אחד הדברים החשובים לזקנים, זה התחושה שהם עצמאיים ולא תלויים באחרים". נכון לעכשיו, טוענת צ'רצ'מן, זה קיים בערים, אבל במקטעים. "יש חלקים כאלה בראשון לציון, בחיפה ובתל אביב, אבל תושבים מבוגרים גרים ומסתובבים גם באזורים שונים".

פרופסור צ'רצ'מן, כמו פרופסור בריק, לא רואה הדרה מכוונת, אך ניתן לטעמה לעשות יותר. "במקומות שבהם התכנון העירוני אינו מתאים לזקנים, זה לא בגלל שלא רוצים אותם, אלא בגלל שלא חושבים על זה שצריך להתחשב. הרי קורה לא פעם שמתוכננת שכונה חדשה, שבה כל הדירות יהיו גדולות, מה שמראש לא מתאים לצרכים של זקנים".

"אוכלוסיית בני 65 פלוס צפויה להכפיל עצמה תוך 10-12 שנים. הגידול יהיה דרמטי ולצערנו המדינה לא ערוכה לכך, לא מבחינה תכנונית וגם לא מבחינת השירותים הרפואיים. כמות האנשים על התשתיות הקיימות תוכפל - ולכך כולם צריכים להיערך", מזכיר פורת.

אין כמו בבית

אהרון אזולאי, מנכ"ל המשרד לאזרחים ותיקים, אומר כי תכנון הערים והתאמתן לקשישים עומד בראש סדר העדיפויות של המשרד, אשר בין היתר מפעיל את תוכנית "חיים בגיל", במסגרתה הרשויות השונות מביאות מתכננים שיסייעו להתאים את העיר לצרכי האוכלוסייה המבוגרת.

"לפי תוחלת החיים, אנשים שיוצאים היום לפנסיה יכולים לתכנן תוכניות לכמעט שלושים שנה קדימה, ולכן על הרשויות להשקיע בתכנון של החיים בגיל המבוגר. המוטו של הפעילות במשרד הוא לשמור את הקשישים עסוקים ופעילים בעיר עצמה. מחקרים מראים שאדם מעדיף בדרך כלל להזדקן בביתו, אבל יש כמובן גם כאן יוצאי דופן שמעדיפים לעבור לבית אבות או לדיור מוגן. אם הקהילה לא תומכת בו, סביר שהוא ירצה לעבור למקום שבו יהיה לו יותר נוח. אם היום נדאג לבנות את הקהילות נכון, בעתיד לבוא, יותר אנשים יוכלו להישאר בביתם".

- זה יחליף את מרכזי הדיור המוגן?

"אני לא נגד ההחלטה לגור בדיור מוגן, אבל אם יש אפשרות לגור בבית, זה הכי טוב. זה גם חשוב לנפש. הגינה שהאדם מכיר עדיפה על שיש ומזרקות, אבל מה שחשוב הוא שתהיה האפשרות לבחור". לשיקולי הנוחות והגישה מצטרפים כמובן צרכים חברתיים.

אזולאי מציג את קריית ביאליק כאחת הערים שבה ניתן כבר לראות שיפור תכנוני ושילוב בין-דורי בשכונות, ולא רק הקמת שכונות חדשות לצעירים. "לאחרונה החלה בעיר בנייה של מאות יחידות דיור, והרעיון הוא שילוב דורות", מספר אלי דוקורסקי, ראש עיריית קרית ביאליק. "אנחנו לא רוצים להיות כמו האסקימוסים", הוא אומר, "אלא ליצור מצב שמשפחות שלמות - סבים, הורים ונכדים - יחיו יחד באותה שכונה. זה נוח לכולם. משום כך התאמנו 20% מהדירות החדשות לזקנים, ומדובר בדירות קטנות יחסית של 75-85 מ"ר".

- ומה על יתר העיר? על התכנון ועל התשתיות?

"עקרונית, כל התכנון העתידי שלנו יונגש. זה כולל פרטים קטנים, למשל הנמכת אבני שפה היכן שצריך. הכנו תוכנית אב ייעודית לכך".

זקנים בישראל

■ בכל שנה מצטרפים 50,000 אזרחים ותיקים לאוכלוסיית הקשישים

■ תוחלת החיים הממוצעת לנשים: 83.5 שנים

■ תוחלת החיים הממוצעת לגברים: 79.7 שנים

■ ישראל במקום החמישי בעולם בתוחלת החיים

 בני 65