רצים לבופה, שוכחים לעבוד

לו היו במשולש של ההתאחדות-משטרה-תקשורת גורם אחראי אחד שרווחת אוהדי הכדורגל לנגד עיניו, היו מתקיימים השבוע תחקירים נוקבים, שכן התקרית שאירעה אמש (שבת) במשחק בין מכבי נתניה לבית"ר ירושלים (3-2), היתה עלולה להתפתח לאסון הילסבורו נוסח ישראל. תקרית שמצליחה להסביר מדוע כל ועדות החקירה למניעת תופעת האלימות בספורט, שוות כקליפת השום, והדו"חות שהן מגישות בחגיגיות לשרת הספורט או ליו"ר ההתאחדות - הינם ריקים מתוכן.

***

לצורך בחינת המקרה נצטרך כולנו להיכנס לראשו של אותו אוהד שיצא מביתו בירושלים אמש כשלוש שעות לפני המשחק מול מכבי נתניה. ההתמודדות החלה ב-19:30, מה שאומר שהבילוי המשפחתי שלו כנראה נקטע באיבו. אם להיות סטריאוטיפים לרגע, הרי שסביר להניח שאותו אוהד עזב את הבית, אם לא בריב של ממש, הרי שלפחות עם כמה מבטים נרגזים של הגברת.

בתנועה של מוצאי שבת, גם הנהיגה מירושלים לנתניה לא היתה חוויה קלה. היא הפכה לקשה ממש כאשר התרוממות הרוח שאפפה את האוהד שלנו לנוכח מכוניות אחרות עטורות בדגלים וצעיפים צהובים, התחלפה בעמידה בפקק תנועה בן למעלה משעה באזור התעשייה של פולג, בואכה האצטדיון החדש. הוא שמע לא מעט על הפלא בנתניה, אבל מאחר שאין חניה בקרבת האצטדיון, הוא נאלץ ללכת יותר מקילומטר ברגל, גורר את בנו בן השבע שלא מפסיק לשאול "מתי כבר נגיע". כדי לזרז את הילד, הוא הבטיח לו צעיף חדש, אולי אפילו דגל, לכשיגיעו לאצטדיון, אבל אז התברר שהתור לקופות ארוך אף יותר מהתור שהיה על הכביש. לאוהד היקר שלנו נותרה האופציה בין לעקוף את התור על-ידי רכישה מספסרים שהציעו כרטיסים בפערי תיווך של עשרות שקלים, לבין לעמוד בתור הארוך והמייגע. גם אם בחר באופציה השנייה, הרי שנכונה לו אכזבה כשהגיע לקופה והתברר לו שכרטיסי הילדים "אזלו", ולכן ייאלץ לשלם על בן השבע, מחיר של כרטיס מבוגר מלא.

אלא שבכך לא תמה מסכת הייסורים של האוהד. המשטרה המקומית, כך מתברר, סירבה לפתוח יציע נוסף לאוהדיה הרבים של בית"ר. מאחר שעוד לא נולד השוטר שיצליח למנוע מאוהדי כדורגל (לא כל שכן אוהדי בית"ר) לצפות בקבוצתם האהובה, הרי שהמשמעות המיידית הייתה שמאות מאוהדי בית"ר רכשו כרטיסים ליציע של אוהדי נתניה, מתכון ודאי כמעט לאלימות. כמובן שלנוכח הפוטנציאל הנפיץ, הדגימה משטרת ישראל את האקסיומה הידועה על ההבדלים בין חכם ופיקח, והשכילה להיות פיקחית במקום שבו היתה אמורה להיות חכמה: היא פתחה לבסוף עוד יציע עבור הקהל הירושלמי והעבירה את אוהדי בית"ר אליו. וכך, נסער, עייף ועצבני הגיע האוהד שלנו (עם בנו הקטן שהיה מותש לחלוטין) אל מקומו ביציע בסביבות הדקה ה-20 למשחק.

איני אוהד בית"ר, אבל בסולידריות חוצת הקווים שבין אוהדי כדורגל, אני יכול רק לקוות בשבילו ששער הניצחון של אבי ריקן בתוספת הזמן, הצליחה להשכיח ממנו לרגע את דרך הייסורים שצפויה לו, עד שישכיב את בנו במיטתו בירושלים.

***

הנה סיפור עם סוף קצת פחות טוב. נניח שהתסריט הספורטיבי ההפוך היה מתממש - ומכבי נתניה היתה זו שמכריעה את המשחק בשניות הסיום. איך לדעתכם היה מתפזר הקהל של בית"ר בסוף המשחק? כמובן ששום מצב נפשי אינו תירוץ לאלימות פיזית, וברור שאין ביכולתם של הגורמים הממונים לפתור את בעיות התחבורה של מדינת ישראל, הפיתוח הסביבתי של עיריית נתניה מסביב למגרש ועוד.

ובכל זאת, איך יכול להיות שוועדות שכללו שופטים בדימוס, בכירי משטרה ועוד לא חושבים על פתרונות יצירתיים כיצד לקיים משחקי כדורגל בהם הקהל יכול להגיע ולעזוב מבלי להרגיש כמו הייצור הכי אומלל עלי-אדמות?

התשובה היא כמעט מביכה: אף אחד מחברי הוועדות לא טרח לעבור במסלול הייסורים שעובר אוהד כדורגל ישראלי בדרך למגרש. גם כאשר הם "ירדו אל העם", הם נכנסו לחניית האח"מים וישבו ביציע הכבוד, מקום שממנו קשה לראות את הלך הרוח של האוהד ממול, במיוחד אם אתה ממהר לבופה בהפסקה.