חגיגת שחיתות

ביום רביעי הקרוב יפרסם מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, דוח חריף על ניהולה הכושל של אוניברסיטת בר-אילן. לפי ההערכות, הדוח יכלול ממצאים קשים על העסקת בני משפחה, מתן הטבות לבעלי תפקידים בכירים ללא אישור כדין, ותשלום שכר מופרז למקורבים תוך הפיכת הגורמים המאשרים לחותמת גומי.

יש מילה בעברית למכלול התופעות שהתגלו בבדיקת אנשי המבקר: שחיתות. חד וחלק. על רקע פעילותו החיונית של משרד המבקר בתחום הזה, לאורך שנים, מדאיגה אפוא התבטאותו של שפירא מסוף השבוע האחרון, שלפיה אין תפקידו של המבקר לעסוק בתחום השחיתות.

הדברים נאמרו בכנס הפורום למשפט ולחברה של מכללת נתניה, שהתקיים בירושלים. שפירא היה הדובר המרכזי במושב שעסק ביחסי ההון והשלטון. משום מה, בחר המבקר להדגיש בפני השומעים מה הם הגבולות הברורים של גיזרת הפעילות שלו.

לדבריו, "ביקורת לא עוסקת בעבירות פליליות שהן מעשים של מי שחטאו בשחיתות. ברגע שמבקר המדינה מקבל תלונה שממנה עולה חשש לעבירה פלילית, הוא מעביר את התלונה ליועץ המשפטי לממשלה, ואינו עוסק פרופר בעבירות של שחיתות. כוחו של מבקר המדינה הוא דווקא בכך שאין לו את כוח האכיפה, אלא את הכוח המוסרי".

מבין המילים העבריות שעברו השחתה, עיוות ושיבוש בשל שימוש עודף, דומה שהמילה שחיתות מצויה בראש המצעד. כל-כך הרבה מדברים על שחיתות בחיינו, והמונח הזה, שאמור להקיף ולכלול בתוכו כל-כך הרבה, נותר בסופו של דבר מילה ריקה, שאינה אומרת דבר כמעט. אבל הידלדלותה של המילה מהמטען המאיים שלה, איננה מעלימה את השחיתות מחיינו, אלא רק מקשה על המרחב הציבורי להיאבק בה ביעילות.

למעשה, אם נחזור לקו ההתחלה, נגלה כי מאבק בשחיתות הוא בדיוק בליבת עבודתו של המבקר. זה מה שהוא עושה, וזה מה שעשה מימים ימימה, כשהוא מגלה ממצאים כמו מינהל לא תקין במשרדי ממשלה, ברשויות ציבוריות, נורמות עבודה לקויות, בזבוז כספים וחלוקה למקורבים. מאחורי כל מכרז בלתי תקין עומד מקורב לצלחת שזכה בו שלא כדין.

אם זה נכון ברמה של פקידי ממשלה, מנהלי מחלקות, ואפילו ראשי אוניברסיטה שתקציבה השנתי מיליארד שקל, רובם מקופת המדינה, מדוע הדבר אינו נכון כשמדובר במנכ"לי משרדי ממשלה, שרים וראשי ממשלה? האם נבחרי הציבור זכאים לחסינות? בחינת תקינות התנהלותם של נבחרי הציבור בידי המבקר לא החלה בימיו של המבקר הקודם לשפירא, מיכה לינדנשטראוס. ע"ע השר לשעבר צחי הנגבי וגייסות העובדים שהזרים למשרד לאיכות הסביבה.

שפירא אומר כי המבקר איננו צריך לשמש זרוע אכיפה מקבילה לזו של המשטרה והיועמ"ש. זה אולי נכון, אבל במציאות הישראלית נטישת התפקיד הזה תותיר חור, חלל, שמעליו אכיפה פלילית ומתחתיו, ובכן, כלום. בהיעדר דין משמעתי לנבחרי ציבור, נוצרה פרקטיקה שלפיה המבקר בודק טענות על התנהלות מושחתת של הדרג הפוליטי.

את ממצאיו הוא מפרסם בדוח המבקר, ואם זה מעלה חשש לפלילים - תבוא אחריו גם חקירת משטרה, בהוראת היועמ"ש. זו לא פרקטיקה אידיאלית, אבל בלעדיה ייווצר חור שחור, שיוביל לחגיגת שחיתות ולאפס אכיפה. יש מי שרוצה שכך יקרה, ולשפירא אסור לתת לכך יד.

האינטרס של זהר

גם שופט בית המשפט העליון, אורי שהם, התארח בסוף השבוע בכנס הפורום למשפט ולחברה. במסגרת דיון על תפיסת הצדק בהליכי ערעור, פירט שהם - שנמנה היום עם שורות ערכאת הערעור - את משנתו בנושא היקף ההתערבות של ערכאה זו, בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית.

שני מסרים עיקריים היו לשהם בדבריו: האחד - בדבר קשיחותם של הכללים המצמצמים את התערבות שופטי הערעור בממצאי עובדה, למעט במקרים חריגים; והשני - בדבר התפתחותם של החריגים, המאפשרים בכל זאת התערבות גם בהיבט העובדתי, ולא רק בהכרעות המשפטיות.

אחרי שהם עלה לדבר עו"ד אלי זהר, המייצג, בין היתר, את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. עניינו של אולמרט תלוי כעת בבית המשפט העליון, במסגרת ערעור שהגישה הפרקליטות על זיכויו מפרשות טלנסקי וראשונטורס, בין היתר על ממצאים עובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי.

זהר טען כי יש לשלול כליל מהמדינה את סמכותה לערער על זיכויים. ראוי היה שזהר ייתן גילוי נאות בדבר האינטרס הברור שלו בעמדה הזו, בפרט בנוכחות שופט עליון, שעשוי עוד לשבת בהרכב שידון בערעור.