אנחנו לא יודעים מה יקרה איתנו בשנת 2040. איפה נהיה ומה נעשה. אפילו חברות מסחריות לא בונות קדימה עד כדי כך. אבל בחודשים האחרונים עולם הספורט עד לכמה עסקאות לא לגמרי ברורות, לא בטווח הזמן שלהן ולא בסכומי הכסף שחצו כל דמיון. נתחיל מהעסקה האחרונה: ערוץ פוקס ספורטס שבבעלות תאגיד ניוז קורפ (של רופרט מרדוק) מנהל מו"מ לשידור המשחקים של קבוצת הבייסבול לוס אנג'לס דודג'רס למשך 25 השנים הבאות, עבור סכום המוערך ב-7 מיליארד דולר.
לא מדובר על שידורים מחוף לחוף בארצות הברית, אלא על שידור המשחקים בשוק המקומי של לוס אנג'לס והסביבה. 280 מיליון דולר לעונה. כל זה אחרי שבהסכם הנוכחי, גם הוא מופרך בפני עצמו בזמנו, משלמת פוקס ספורטס לדודג'רס בערך 40 מיליון דולר לעונה. שבוע קודם לכן, בעסקה במסגרתה הודיע אותו תאגיד ניוז קורפ על רכישה של 49% מערוץ הספורט YES המשדר בכבלים לתושבי ניו-יורק והסביבה, סוכם כי הרשת תמשיך לשדר את משחקי קבוצת הבייסבול של ניו יורק יאנקיז עד שנת 2042. בכל שנה יעלה הסכום שתקבל היאנקיז, ויטפס מ-100 מיליון דולר בעונה, עד שבעונה האחרונה של החוזה הוא יעמוד על 350 מיליון דולר.
והנה עוד אחד: הלייקרס ייכנסו בשנה הבאה להסכם הטלוויזיה החדש שלהם עם תאגיד טיים-וורנר, שיבטיח להם עבור שידור המשחקים של הקבוצה בלוס אנג'לס והסביבה סכום התחלתי של 120 מיליון דולר בעונה. ההסכם הכולל מוערך ב-3 מיליארד דולר, וגם הוא יסתיים אי שם בסביבות שנת 2035. קובי בראיינט יהיה אז סבא לנכדים, בן קרוב ל-60. ההסכם הזה מסביר, למשל, למה אין ללייקרס שום בעיה לפתוח את העונה הנוכחית כשסעיף השכר שלהם עומד על 100 מיליון דולר, חריגה של 30 מיליון דולר מעל לתקרה - מה שיחייב אותם לתשלום קנס כבד של 30 מיליון דולר בגין חריגה.
***
כדי להבין מה בעצם קרה בשוק זכויות הספורט האמריקאי, צריך לחזור קודם כל למודלים של הליגות המקצועניות. במקור הליגות הללו הציעו מודל שוויוני כביכול, שעם חלוף השנים התברר דבר אחד לגביו: עד כמה הוא לא שוויוני. המודל איפשר לליגה לסחור בזכויות השידור, כאשר כל קבוצה מקבלת את החלק היחסי שלה מההסכם. לדוגמה, אם הסכמי השידורים של ה-NBA לשידורים בארה"ב ובחו"ל נאמדים בכמיליארד דולר, כל אחת מ-30 הקבוצות בליגה נהנית מכ-30 מיליון דולר. שוויון. אלא שההסכמים הללו לא מכסים את כל השידורים בליגה, אלא רק את השידורים מחוף לחוף. מה יעשו אוהדים של קבוצה כמו הלייקרס שהקבוצה שלהם משודרת מחוף לחוף רק 20 פעמים בשנה, איפה יראו עוד 62 משחקים?
ככה נולדו ההסכמים עם התחנות המקומיות. לכל קבוצה איפשרה הליגה לסחור בזכויות השידור שלה בתחנות המקומיות. בשני העשורים האחרונים, עם אובדן ההגמוניה של רצועת הפריים-טיים והפיחות ההולך וגובר של ערוצי הברודקאסט לטובת ערוצי נישה, החלו התחנות המקומיות לגזור נתחי רייטינג גדלים והולכים בשווקים המקומיים. השידור של קבוצות הספורט המקומיות הפך למקור המשיכה הטוב ביותר של הערוצים הללו למתחברים חדשים. חברות כבלים שרצו להילחם בחברות לוויין - רכשו שידורי ספורט. כל ערוץ חדש שקם רצה לעשות קיצורי דרך באמצעות שידורי ספורט. בשנים האחרונות התברר שהכסף שנכנס מהערוצים המקומיים הופך להיות הבוננזה הגדולה של קבוצות הספורט. כדי להגדיל את סכומי הכסף שהן מקבלות מהערוצים המקומיים - הן החלו למכור להם גם אחוזי בעלות בקבוצה.
העיוות שנוצר הוא ברור. קבוצות משווקים כמו לוס אנג'לס, ניו יורק, שיקגו, בוסטון או טקסס חגגו הסכמי עתק מהסכמי טלוויזיה מקומיים. קבוצות משווקים קטנים תקועות עם הסכמי אפס. קחו לדוגמה שתי קבוצות NBA: הלייקרס שמגיעים משוק הטלוויזיה מספר 2 בארצות הברית, עם 5.56 מיליון בתי אב טלוויזיוניים, ומולם ניו אורלינס הורנטס עם שוק הטלוויזיה ה-52 בגודלו ורק 643 אלף בתי אב טלוויזיוניים.
ב-NBA העיוותים הם מוחלטים: לפי ההסכם הקיבוצי, כל קבוצה בליגה של דייויד סטרן נהנית מכל הכסף שהיא משיגה מההסכמים המקומיים. בליגת הבייסבול, כדי לנסות ולהשאיר מצב של שוויון מסוים, החליטו בהסכם הקיבוצי האחרון שבכל מקרה קבוצה תצטרך להפריש 34% מההסכם המקומי שלה, ולהעביר אותו לטובת קופה שתחזק את הקבוצות החלשות. זה אומר אמנם שהדודג'רס יצטרכו לוותר על 80 מיליון דולר בעונה כדי לסבסד קבוצות אחרות, אבל גם ככה יישאר להם בכל שנה 200 מיליון דולר כדי להמשיך ולהחתים שחקנים על איזה חוזה שירצו.
למה זה גורם? הדבר העיקרי הוא כמובן תשלומי שכר מטורפים. ליגת הבייסבול היא היחידה בארה"ב שאין בה תקרת שכר, מה שגרם לכך שקבוצות שהשיגו הסכמי טלוויזיה טובים מוכנות לזרוק כספים מטורפים. ב-NBA המצב לא יותר טוב. מאחר שתקרת השכר "רכה" (כזאת שמותר לחרוג ממנה), קבוצות מהשווקים הגדולים מוכנות לשלם "מס לוקסוס" ולחרוג מהתקרה, ולבנות קבוצות של כוכבים.
***
אבל מה הסיבה לכך שערוצים מוכנים לשלם את הסכומים המופרכים הללו? בשנה-שנתיים האחרונות יש בארה"ב מלחמת חורמה נגד הרגלי הצפייה החדשים של הציבור. בעיקר הממירים המקליטים, שהפכו מבחינת המפרסמים לצרה צרורה. החודש הגיע לבית המשפט בלוס אנג'לס תיק נגד חברת Dish Network Corp, חברת לוויין מקולורדו שהצליחה להוציא לשוק ממיר מקליט חדש בשם Hopper, בעלות של 10 דולר לחודש, שמאפשר לצופים להקליט תוכניות של ארבע הרשתות הגדולות (ABC, NBC, CBS Fox) ולצפות בהן אח"כ, כאשר באופן אוטומטי הממיר המקליט מדלג על הפרסומות. בית המשפט בקליפורניה דחה את התביעה של הרשתות הגדולות.
ה-Hopper הוא נקודת הקיצון של הרגלי הצפייה, שמטרידה את רשתות הטלוויזיה. "אירועי ספורט חיים הפכו לאחת הזירות היחידות שמאפשרות לתחנות הטלוויזיה למנוע דילוג על פרסומות", מסביר מייקר הייסטנד בעיתון USA Today. גם המפרסמים מתחילים לחפש יותר ויותר את המקומות שבהם אי אפשר לדלג עליהם. וספורט ממלא מצוין אחרי הצורך הזה. גם אם צריך לשלם 280 מיליון דולר לשנה, לקבוצת בייסבול שלא זכתה באליפות מאז ימי הנשיאות של רונלד רייגן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
