אבי טמקיןהאיום האמיתי: תוכניות בעתיד

למדינה אירופית יחידה אין למעשה אפשרות להשעות הסכמי סחר עם ישראל, שכן ישראל חתומה על מערך הסכמים עם האיחוד האירופי כולו (ה-trade association agreements) מאז שנת 2000. במסגרת הסכמים אלו, ישראל משולבת במערכת ענפה של תוכניות שיתופי פעולה כלכליים עם אירופה ומשתתפת במספר גדול של תוכניות אירופיות.

הסכמי הסחר אושרו על ידי כל 27 החברות באיחוד, וכל שינוי בהם דורש אישור של הפרלמנט האירופי בבריסל. לפיכך, האפשרות להכריז חרם מצד מדינה אחת או מצד חלק מהן באיחוד האירופי הוא בעייתי מאוד לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה משפטית.

בעבר עלו מספר יוזמות לחרמות מצד גורמים שונים באירופה, והן נדחו בדרך כלל בגלל האינטרס הכלכלי שיש למדינות אירופיות רבות בסחר עם ישראל. האינטרסים הכלכליים נובעים בדרך כלל מהיתרונות שיש לישראל בתחומים הטכנולוגיים ובמיזמי תשתית.

אולם, לאחרונה גוברים הקולות באירופה המתנגדים למדיניות ישראל וקוראים לנקוט בצעדים נגדה. המקור העיקרי להתנגדות למדיניות ישראל נמצא בפרלמנט האירופי, שם יש קבוצות לחץ שמקדמות צעדים נגד מדיניות ישראל. גורמים אלו מגובים, בין היתר, בשרת החוץ של האיחוד, קתרין אשטון, שהביעה לא פעם התנגדות נחרצת למדיניות הישראלית ובעיקר להתנחלויות.

אולם הסכנה העיקרית לישראל איננה באלה, אלא באישור של תוכניות עתידיות, שישראל מעוניינת להשתתף בהן. לאור המתיחות בין ישראל לאיחוד בסוגיית ההתנחלויות קיים ספק רב אם תוכניות כאלה יאושרו.

מדובר בעיקר בשתי תוכניות מרכזיות: הסכמי הסחר בין ישראל למדינות אגן הים התיכון והסכמי מחקר ופיתוח (מו"פ) עם האיחוד.

באירופה שוקדים על כתיבת הדור הבא של הסכמי הסחר בין ישראל למדינות אגן הים התיכון. אם הפרלמנט האירופי לא יאשר את שדרוג ההסכמים הקיימים עלול הסחר הישראלי להיפגע, וכן תוכניות אחרות שקשורות להסכמים אלה ילכו ויפגעו כשתוקף ההסכמים הקיימים יפקע.

הסכמי מו"פ, שהיו מוסדרים מכוח "התוכנית השביעית למו"פ", שבה חברה ישראל. אמורים להתחלף בעתיד הקרוב בתוכנית אופק 2020. כרגע, הסיכוי שישראל תיכלל בתוכנית הזאת הולך ופוחת ככל שהפער בין ישראל לאיחוד מעמיק. היום קיימת התנגדות גדולה בקרב מפלגות שמאל באירופה, שעלולה להשפיע על החלטות הפרלמנט האירופי.