צריך לייקר את אגרת הטלוויזיה

בין העיתונים המתקשים לערוצים המסחריים המחרחרים, קל מאוד להתעלם מרשות השידור. תאריך היעד של התחלת הרפורמה, כפי שהוכרז באחת ההודעות שיצאו מהנהלת רשות השידור, היה ה-1 בדצמבר. זה תאריך ההנעה, נכתב.

אלא שעכשיו, כבר יומיים אחרי, דבר לא נע שם. בטח שלא קדימה. הוועדים לא מוכנים לחתום על כרטיסי נוכחות, לא ברור מי ילך ומי יישאר, והאיבה במסדרונות תוססת מתמיד.

רשות השידור היא גוף מתיש. מרגע שחדלה להיות רלוונטית, היא בעיקר מתישה את מקבלי ההחלטות, את הציבור - וגם את התקשורת שמסקרת אותה. גוף של מאות מיליוני שקלים בשנה, שחילוצם היו הופכים על פיה את המדיה הישראלית כולה, הפסיק להטריד את כולם, והוא בעיקר מעורר פיהוקי התעלמות.

חמור מזה - הדרך הנכונה ביותר של מקבלי ההחלטות להפסיק את העניין שלנו ברשות השידור הייתה להחליט על הפחתת האגרה - כדי לדכא את העניין הציבורי בגוף השידור שלנו - ולהודיע על קידומה של הרפורמה, מבלי באמת לקדמה בפועל.

כדי להתמיד במלאכת האלחוש הציבורית, מרשות השידור יוצאים חדשות לבקרים מסרים של תזוזה - יוצאים להפקות חדשות, נקבעים תאריכי יעד, נפתחים תקציבים. בפועל, קורה מעט מאוד מכל זה.

מבט מעמיק בתוך גוף השידור שהזנחנו מגלה כי פרט להיעדר רפורמה, דברים רבים אחרים לא השתנו. תלונות קשות מאוד לנציבות המדינה על בכירים ברשות בגין התעמרות בעובדים, עזיבה של עובדים ומאבקי כוחות, ושובל ארוך של מפיקים שניגשים למכרזים שמעולם לא הגיעו למיצוי, וכספים שאמורים להגיע למסך מבוששים בדרכם.

סוף עונת הבזבוזים

הבעיה היא לא ברצון הטוב, לא של יו"ר הרשות אמיר גילת ולא של המנכ"ל יוני בן-מנחם. השניים רוצים את הרפורמה ומוכנים סוף-סוף להיות חתומים על כינונה. הבעיה היא בנו, ובעניין שלנו באחד מהגופים הבזבזניים ביותר שבבעלות הציבור. אנחנו מניחים לרפורמה הזו להתנהל כרצון האנשים שמובילים אותה, ולא כרצוננו. לא בטוח שזה האינטרס שלנו.

יש שני פתרונות לבעיה הזו. האחד - סגירת רשות השידור. להפסיק את הפיאסקו ארוך-השנים הזה, של גוף שהסתבך בתוך עצמו ומתקשה לצאת מהפלונטר העצוב הזה. אלא שבכך נאבד את אחד המאפיינים החשובים ביותר במשטרים דמוקרטיים, טלוויזיה שמחזיק הציבור למען התרבות, הרוח וחופש הביטוי.

הפתרון השני הוא העלאת האגרה והעמקת הגבייה. ולא לגבות רק ממי שמחזיק מקלט טלוויזיה בישראל, אלא מכל אזרח ישראלי - גם מחרדי שנמנע מהכנסת מסך לביתו או מחילוני שמוריד סרטים במחשב.

יש אפילו להגדיל ולעשות כמנהגן של מדינות סקנדינביה ולגבות אגרה ממי שקונה מחשב שמשמש גם לקליטת תוכן, או כמנהגה של יוון הגובה אגרת טלוויזיה בכל תשלום ארנונה. ומדוע לא לגבות אגרת תוכן ציבורי (ולא אגרת טלוויזיה) מכל מי שקונה מכשיר סלולרי חכם? או טוב מכך, לחייב ישירות את חברות הסלולר להשקיע בתוכן ציבורי?

רק כך נזכיר לציבור הישראלי, שמוכן לשלם מאות שקלים מדי חודש לכבלים וללוויין, ולשלם הרבה יותר על צפייה בפרסומות - שיש כבר טלוויזיה ששייכת לו. שהחובה שלה היא לעשות סוגה עילית, שהיא מחויבת לספק לנו את הצרכים התכניים הבסיסיים ביותר.

לא עוד עול על ערוצי טלוויזיה מסחריים או נטל רגולטורי על גופים תחרותיים כמו הוט ו-yes. האזרח הישראלי חייב שידור ציבורי דווקא עכשיו, כשים התוכן זורם מכל הכיוונים. אנחנו חייבים אי של יציבות, נקי מאינטרסים בתחום היצירה, העיתונות, ובעיקר בתחום השידור לילדים.

היום אנחנו פשוט לא יודעים שזה מגיע לנו, עד שאנחנו לא נדרשים לשלם על זה בעצמנו. המחיר אחר-כך עשוי להיות יקר הרבה יותר.