החיים אנפלאגד

"הילדים נולדים מלאי דמיון, סקרנים ובעלי חלומות. הם לא מוותרים בקלות על התכונות האלה. חייבים לאהוב אותם ולדאוג להם כדי לקחת כל זאת מהם" (רונאלד לאינג)

1. לא הבנתי למה הופתעה כל כך כשראתה אותי בפעם הראשונה. או לפחות, ככה חזרה ואמרה. אולי לא נראיתי לה כפי שאמורה להיראות או להתנהג מישהי בתפקידי.

את אותנטית, היא אמרה לי. זה אולי היה הדבר הכי נחמד שהיא יכלה לומר לי בסוף כמה שיחות, שבהן אני זו שראיינתי אותה. פסיכואנלטיקאית, בכל זאת. הלוואי שבאמת הייתי אותנטית, חשבתי, ולא כלואה בתוך הביוגרפיה והפרסונה, כמו רובנו, שמתהלכים שבויים בתוך התפקיד שאנחנו מאמינים שהוא אנחנו, נכנסים לתוך דמות. מהקיבעון הזה שחרור גדול כבר לא יהיה לנו.

2. חבל לי שתפסתם אותי במצב רוח די קוטרי. אני מסתכלת על החיים שהחלו להאפיר בצדעיים, ונזכרת בימים ההם, כשהחיים עוד היו פרומים בקצוות. כמה נוזלי היה הזמן. ואיך הכול זז. זה היה הקיק הגדול מכולם, לרוץ, לקפוץ, להסתלסל מהסולם מטה, לרקוד, להתגלגל בדשא, לעשות ערימת ילדים. לקחת מיקרופון וסתם לשיר בפני כולם, לפני שלמדנו לדכא את החיוניות שלנו באיפוק השמור למבוגרים.

למה היום לזוז זה כזה מאמץ?

איפה הזרנוק שישטוף את האבק שהצטבר עלינו, ואולי ישחרר את האחיזה המבוהלת שלנו במציאות העכשווית?

3. יש מצב צבירה אחד שבו אני משתחררת באמת. כשמשהו ראשוני בוקע מבפנים עם מוזיקה מצוינת, שמרעידה אותי. דווקא בגלל זה, כשחשבתי על השנה החולפת עליתי על דבר מטריד. מתי באמת יצא לי לרקוד השנה? תכלס, בכלל לא. גם כשהיו הזדמנויות, ישבתי מהצד והסתכלתי על האחרים.

וזה קצת עצוב. אני כבר בקושי מזהה את הילדה שבי. כמו החילזון הזה "ברלה, ברלה", אני רוצה לשדל אותה לצאת.

בגיל 8 התחלתי לכתוב. כתבתי את חיי ביומן מיוחד שקיבלתי. מאז לא חדלתי, והיומנים הלכו ונערמו. הכתיבה תתגלה לימים כאלמנט תרפויטי, משחרר, מנחם. מצאתי במגירה חוברת שכתבתי בגיל 12. בסעיף תחביבים רשמתי משהו חמוד: הרפתקאות (יש לי חבורה סודית). כן, אני נזכרת, הייתה לי חבורה כזו, ברק 77 קראו לה, ובאמת עשינו כמה דברים מסעירים וגם חטפנו מהחבורה היריבה.

היום הדבר הכי הרפתקני בחיי הוא הפקקים בדרך לראשון לציון, למערכת "גלובס".

זה לא שהזדמנויות לא נקרות בדרכי, אלא שאני הודפת את רובן. לעצמי אני אומרת, שזה לא לעניין. אבל האמת? זה בגלל שאני צבר של אינהיביציות. עם רגל שלוחצת יותר מדי על הברקס, שמתקשה להיענות לחיזוריה הפתייניים של רוח ההרפתקה והשטות.

4. אם הייתי צריכה להגיד משהו לאדם שהייתי לפני עשור, זה היה הולך ככה: תנסי קצת פחות כוח, קצת פחות כעס, קצת פחות להתרגש ולקחת ללב כל דבר. זה לא באמת שווה את זה. זה גורם לגוף להפריש רעלים, ששום מזון בריא לא יסלק. שנים עבדתי בחדשות על בסיס יומי, בעיתון שיורד בצהריים. זו עבודה בקצבים לא אנושיים, שבה אתה גומר כל יום במצב קטטוני. שנים לקח לי עד שוויתרתי לעצמי בעניין הזה. אפשרתי לעצמי להרפות, ללכת הלאה.

5. לא צריך לחכות עד טיפות הדלק האחרונות כדי לנסות להיזכר מה בכלל רצית. מהמכונה ההישגית - איש לא יינקה. האחריות המכבידה משביעה אותנו מרורים. להיות נתין צייתן לציוויים החיצוניים החברתיים, משמעותו לחוות את מאווייי ליבך כארס. זה אפילו יותר גרוע, זה לפעמים לא לדעת מה הם באמת. הלו"ז צפוף וסמיך, אבל הקיום רזה. גדולי האלכימאים יתקשו להפריד פרודה אומללה של אותנטיות בתוך המערך הזה.

6. צריך לפעמים להשתחרר מעריצותה של המציאות. יש משהו מרגיע בהתמסרות לאשליה הזו של הידיעה איך אמורים להתגלגל חיינו. לא עבור כולם, מסתבר. יש לי חברה חד פעמית, יעל שחם, שהייתה פעם העורכת שלי. היא ערכה מגזין חודשי, אבל אחרי עשר שנים והתנגשות אחת יותר מדי, היא עזבה את העבודה והלכה לחתור בים. כבר ארבע שנים שהיא גולשת וחותרת קיאקים ארבע פעמים בשבוע. והיא יוצאת משם כל יום שמחה יותר משידעה אי פעם.

זה קרה לה בגיל 50. כשהיא לבד. בלי בן זוג, בלי פרנסה. אם זה היה קורה לה 20 שנה קודם היא הייתה מורטת את שערות ראשה בייאוש. בגיל 50 זה פגש אותה במקום אחר לגמרי. היא כבר יודעת שהכול שטויות. היא גילתה משהו יקר מציאות והתמכרה אליו, החופש.

השחרור שלה קרה כשהבינה משהו בסיסי: אסור לתת לשום דבר יותר מדי כוח בחיים. זה קרה לה כשקלטה שהיא לא תלויה ביותר מדי דברים. לא במערכת יחסים, לא במעסיק. אז היא חיה את הרגע, מחסכונות. לא צריך הרבה, מסתבר, כדי לחיות טוב.

העבודה נתנה לה זהות, השתייכות, פרנסה. אבל גם הפכה אותה אדם שבוי. דווקא ההתפתחות הכי גדולה שלה הייתה כשהרפתה, כשיצאה מהמשחק. היא ויתרה על הדמות ששיחקה והפכה קרובה לעצמה. היא גדלה מאז, הראייה שלה התחדדה, היא נפתחה, הפכה הרבה יותר מפותחת. כשהייתה בתוך עשייה אינטנסיבית, היא עצמה הייתה מחוץ לשקע.

7. המסקנה המרכזית שלי מכל העסק הזה מדכדכת: אם יש דבר שלא אפשר לי לשחרר גם החודש, זה היה ההכנה של גיליון ללמוד לשחרר. זה מסוג המלאכות שלוקחות לך את הראש, ורוב הזמן שוכחות להחזיר. מה לא היינו נותנים כדי לא לקחת את עצמנו ברצינות גדולה מדי. זה לא אומר שהדבר הבא שנעשה זה להצטלם לספנסר טוניק, אבל בכל זאת חיים שנחווים בקריצה, ראויים לקריצה.

vered-r@globes.co.il