א. עברתי על רשימת ארבעים המבטיחות והמבטיחים עד גיל 40 שמילאו את גליון מוסף G שהופץ בסוף השבוע הזה - עורכי דין ויזמים, ספורטאים ואקדמאים, פיננסיירים ואופנאים, מנכ"לים ורגולטורים ועוד - והיה לי קשה להחליט אם הרשימה הזו גורמת לי להרגיש יותר זקן או יותר לוזר.
לעולם לא אהיה עוד בן 40. הרכבת הזו, חוששני, עברה את התחנה לפני כשנתיים והיא מתקדמת רק לכיוון אחד. לא חדשה לי התחושה הנ"ל. עברתי את זה כבר כמה פעמים. בחייו של גבר סביר יש כמה וכמה אבני דרך מהסוג הזה. למשל, כשאתה קולט פתאום שהכדורגלן הכי ותיק, כמו שהם מכונים, צעיר ממך בעשור.
לעזאזל, השבוע ראיתי שאני מבוגר יותר מאלסנדרו דל פיירו! והוא הרי שיחק כדורגל עוד לפני שנולדתי; או הפעם הראשונה שבה קוראים לך "אדוני". מדובר בשורה של תגליות, רובן ככולן מדכדכות למדי, שאין מקום וטעם לפרט עליהן. כל גבר מכיר אותן, ואם לא מכיר הרי מדובר בילד. מהבחינה הזו, השבוע הזה היה רק עוד מהמורה קלה בדרך.
ורק כדי להשלים את התמונה: השבוע, אני מודה, היה לי גם רגע שבו הרגשתי סוג של מפסידן. רכבתי ברחוב על האופניים המרופטים שלי, שמישהו גנב להם השבוע את החלק העליון של הפעמון. לא בשביל הספורט ולא בשביל הכיף - רק כי הייתי צריך להגיע ממקום אחד למקום אחר, כמו תמיד. דיוושתי מול בית המשפט. אנשי עסקים ודין עם חולצה בתוך המכנסיים יצאו לארוחת הצהריים, תיקים בידיהם וארשת חשיבות על פניהם. פתאום זה היכה בי: אנשים בגילך, אמרתי לעצמי, צריכים לנסוע במכונית. אופניים זה לילדים ולמהגרי עבודה, אופניים זה משהו שאתה קושר על המאחורה של האוטו כשאתה לבוש בבגדי רכיבה נוצצים והדוקים. למה אתה בלי תיק? למה אין לך אוזנייה? למה אתה לא לובש ז'קט? למה אין לך כזה נרתיק לכרטיסי ביקור? תסתכל על עצמך! זה מה שאמרתי לעצמי.
זה לא היה שבוע קל במיוחד, הרי בימים כתיקונם אני צעיר ומצליחן. הכול בגלל הרשימות האלה.
ב. רשימות נוטות לשבש עליי את דעתי במידת מה. בצעירותי היו כמה שנים טובות שבהן שנת ייצור המכונית החלה לככב פתאום על לוחיות הרישוי. עד אז בכלל לא היה לי שמץ של מושג במכוניות, בטח לא בשנות ייצור, אבל פתאום נהיה הבדל ברור, שלא לומר של שמיים וארץ, בין סוברו 83' לסוברו 85', והכול הפך לתחרות למי יש יותר חדש. כנראה ששם נשרטה נפשי. השבוע גם קראתי, ולא בפעם הראשונה, את הטרוניה הקבועה של אחד ממובילי המשק, שלפיה רשימות עשירי ישראל או מקבלי המשכורות הגבוהות ביותר המופיעות תדיר, גרמו למשתכרים הגדולים ולעשירים להתחרות מי מקבל יותר. האמת, הבנתי אותם. זו אותה המחלה רק בצורה אחרת, כמו שאמר אריק איינשטיין.
אבל מצבי, יש להודות, חמור בהרבה משלהם; כשיש רשימת הנשים היפות אני מתעצב אל לבי שלא עשני אישה, כשיש רשימת רווקים מבוקשים אני מצטער שהתחתנתי, אני מחפש את עצמי ברשימת המתלבשים הטובים, השפים הגדולים, המשאיות בעלות תצרוכת הדלק החסכונית ביותר ובפירוט הילדים של מפורסמים שהידרדרו לסמים קשים. תרתי אחר שמי ברשימות של כל המפלגות, השבוע אפילו חיפשתי את עצמי ברשימת "המילים האחרונות הטובות ביותר שנאמרו על-ידי מפורסמים". אני פשוט לא יכול לשלוט בזה. בכל פעם שאני לא מופיע ברשימה - תופיע איפה שתופיע ותהא בלתי רלבנטית ככל שתהיה - אני מרגיש דקירה קלה, והשבוע יותר מתמיד. אחרי הכול, זה הבית. יעבור.
בימים כתיקונם, חסרי רשימות, אני דווקא מרגיש כמו אחד שחי את החלום. אבל עזבו אותי ואת תוגתי הרגעית, אני לא העניין פה בכלל. העניין הוא ארבעים המובחרות והמובחרים שנבחרו לככב בגיליון, ואליהם אני פונה בשורות הבאות:
"חברות וחברים, בשל אילוצים של לוח זמנים, לא אתפנה למפגש השנתי המסורתי שלי אתכם. את מקומי יתפוס נשיא המדינה. ובכל זאת, אנצל את ההזדמנות לפנות אליכם בדברים. עוד לא נולדתם אז, אבל אתם בטח מכירים את הסיפורים על איך בימי הקיסרות הרומית, כשהיה הקיסר חוזר ממסעות כיבוש מוצלחים ועורך מסע ניצחון ברחבי העיר, תמיד היה עבד שעמד מאחוריו, אחז את הכתר מעל ראשו, ולחש על אוזנו: ממנטו מורי. זכור את המוות.
אז נכון, אתם לא קיסרים ואני לא עבד, ולמה בכלל לדבר ביום שמח שכזה על המוות, אבל הנמשל ברור, לא? אל תיתן לזה לעלות לך לראש. הכול זמני. הכול חולף. גם אתם. גם אני (בדרך כלל על אופניים). אבל זה צפוי למדי, והאמת שהתכוונתי לומר משהו אחר לגמרי. אתם לא קיסרים ואני לא עבד, זה נכון. אבל גם היום, או במיוחד היום, אתם צריכים לחשן כזה, אחד כמוני, שילחש לאנשים כמוכם בדיוק את ההפך: ממנטו ויטה. זכור את החיים.
עזבו לזכור את המוות. כל אחד יכול לזכור את המוות. לזכור את המוות זה הכי קל. אתה לא צריך להיות קיסר רומאי בשביל זה. אבל חברות וחברים צעירים ומצליחים - בשביל לזכור את החיים, בשביל זה צריך אופי. אני לא מכיר את כולכן ולא פגשתי את רובכם, אבל אני מוכן לשים 25 שקלים שלפחות 60% מכם עובדים קשה מדי.
אני הכי מעריך חריצות, ואין הרבה שאיפות נעלות בעיניי מהרצון להפוך את העולם לטוב יותר, אבל לא יקרה כלום אם תבריזו איזה יום-יומיים מהעבודה פעם בכמה זמן. חרשתי את ספרי ההיסטוריה ולא מצאתי שום דוגמה לחברה (קומפני או סוסייטי) שקרסה בעקבות הברזה של אחד מחבריה. נסו את זה. אתם לא חייבים לבחור את היום הכי חשוב בחודש, כמובן. אני גם הכי מעריך את אלה שיש להם נסיעת עבודה לחו"ל והם מפרגנים לעצמם עוד כמה ימים. זכרו את החיים והחיים יזכרו אתכם"
ד. בשבוע שעבר פורסם דוח העוני. סביר להניח שאותם נבחרים-בני-עד-40 לא שם. חברות וחברים, אני שמח בשבילכם. שבוע קודם לכן פורסם "דוח טאוב: מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2012-2011". בדוח הזה דווקא סביר שימצאו את עצמם ברמה כזו או אחרת.
הדוח הנ"ל, ודאי נתקלתם בו, הציג תמונת מצב בעייתית עד מאוד של החברה בישראל, במיוחד בקרב הצעירים: ירידת השכר הריאלי, שחיקת יתרון ההשכלה, מחירי דיור גבוהים, התרחקות מרמת החיים במערב ועוד.
למעשה, על רקע הדוח המדכדך הזה זוהרים סיפורי ההצלחה שבעתיים. הם הדגים השוחים נגד הזרם, והזרם עכור ומעכיר; דליל ומידלדל. אני כותב את הדברים כדי לטפוח על השכם, אבל לא רק כאקט של הערכה, אלא בעיקר כאקט של דחיפה עדינה קדימה.
לא רוצה להישמע כמו הסבתא, אף שאני קצת נוהג ככה, אבל יש לנבחרים האלה אחריות. יש לכם אחריות להוביל את החברה הישראלית למקומות טובים יותר, כל אחד בתחומו, כל אחת בדרכה. העובדה היא שהם יכולים יותר מאחרים, או שיש להם קצת יותר מזל, או שהתנאים המוקדמים טובים יותר, אבל זה לא באמת משנה. אחריות זו אחריות.
כשאני אומר אחריות אני מתכוון גם: להגביה את הרף, להעמיד תנאים. המקום הזה צריך אותם לא פחות משהם צריכים אותו.
ולא רק אליהם מופנית הקריאה, אלא גם לאלה שהיו ברשימה הזו לפניכם ולאלה שיהיו בה אחריהם. כי בדבר אחד אנחנו, ובעיקר הם, יכולים להיות בטוחים: גם בשנה הבאה תפורסם רשימה של ארבעים נשים וגברים, והם יהיו טובים ומוצלחים כמותם, וגם להם יילחשו אותן הלחישות ויוצבו אותן הדרישות: זכרו את החיים. קחו אחריות.
יום אחד הם עוד יגיעו לגילי המופלג, ואני מאחל להם, אז יראו שצדקתי, שחיים מלאים הם חיים שבהם מבריזים מהעבודה מדי פעם, ומדי פעם עושים משהו למען הכלל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
