בועז בנאי: "לא צפיתי את האנטגוניזם מהמקום של הבנאי"

בגיל צעיר מאוד למד בועז בנאי פסנתר. אחרי כמה חודשים, ביקש המורה לדבר עם אבא שלו גברי, ועם אימא דפנה, ואמר להם בעדינות, "תראו יש לכם ילד מאוד מוכשר. השמיעה שלו יוצאת דופן, אבל הוא בא לשיעורים בידיים מלוכלכות ולא רוצה להשקיע. אני חושב שכדאי להפסיק את השיעורים". וכך היה. בנאי הקדיש את זמנו לכדורגל והתרחק כמה שרק הצליח מהמוזיקה ומכל מה שקשור לשואו ביזנס, שדבקו בבני המשפחה. התיק של הבנאים, כך הוא מספר, הכביד על כתפיו מילדות. כבר בכיתה ג' אמרה לו המורה, ממך אנחנו מצפים ליותר. אז הוא הלך משם לשחק כדורגל.

כשהגיע כמתנדב לגלי צה"ל, לאחר ששוחרר משירות צבאי בגלל בעיות בריאות, שאף להיות כתב ספורט. כשקצינת הארגון ראתה את הבחור הרזה הזה, עם השיער החלק ועם קו הלסת שמסגיר את השתייכותו למשפחה המפורסמת, ושמעה אותו מבקש להשתלב במחלקת הספורט, היא אמרה שאין לו סיכוי, כי לא עבר את הקורס הקדם צבאי והוא לא עיתונאי, אז שייגש לתקליטייה ויעשה את העבודה שלו שם כפקיד על הצד הטוב ביותר.

"בדיעבד", הוא אומר, "היא עשתה לי את הטובה הכי גדולה. בזכותה הגעתי למוזיקה. בכלל, זה סיפור חיי. בכל פעם מונעים ממני לקבל את מה שאני רוצה, ובסופו של דבר זה מוביל אותי לאן שאני צריך להגיע. התפקיד שלי היה לשמור שלא יגנבו דיסקים, ומכיוון שאני לא אוהב שגונבים ממני, כנראה עשיתי את זה טוב. לאט-לאט התחלתי לשמוע מוזיקה. כשהחזרתי דיסקים למקום, שמתי לב שיש כאלה שאני צריך להחזיר שוב ושוב, כל מיני מאסטר-פיסז שלא נחשפתי אליהם, דיברתי עם עורכים מוזיקליים, נחשפתי לכל מיני טעמים".

- זה מוזר, כי באת מבית מוזיקלי.

"מבחינת חומרי גלם היה לי חוסר, לא היו לי יסודות. הייתה גיטרה בתקליטייה והיו איתי עורכים שהפכו לאמנים, כמו אסף תלמודי ואלדד גואטה, שלימד אותי כמה אקורדים ונתן לי את האפשרות לנגן בביישנות. הכול בשקט, בצד. מדי פעם נתנו לאנשים מהתחנה לעשות פיילוט לעריכת תוכניות. הגשתי פיילוט ונתנו לי לערוך פה ושם. כשעורך מוזיקלי היה נכנס לחדר, הייתי מפסיק לעבוד".

- איך התגברת על הביישנות הזאת?

"אנחנו שלושה אחים. יש את אורי, שמגיל 4 היה מופיע, לא משנה באיזה פורמט, את אחותי זה לא עניין לגמרי, ואני הייתי זה שלא מחליט. אולי גם בגלל הביישנות. התגברתי עליה במנות קטנות. עוד חתיכה ועוד חתיכה. עד שהתמודדתי עם המקום המשפחתי, המפלצת עם שמונת הראשים".

- איך הגעת לערוץ הספורט?

"הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות עורך מוזיקלי כל חיי, וכשהשתחררתי הגעתי לערוץ דרך מכר של אחותי, שחיפש עוזר הפקה. נוצר חיבור נהדר בינינו שנמשך עד היום. נקלטתי יפה, התפתחתי, התחלתי להבין מה זה פריים טוב, קצת יסודות אמנותיים, היה שם אז משהו נאיבי שעודד יצירה. עשיתי אינסרטים לנדב יעקבי, קליפים, אבל מה, לא אהבתי לצאת לשטח. כשביקשו ממני לשדר משחק או דעה, לא הסכמתי. רציתי רק את מאחורי הקלעים".

- וכיום היית עושה את זה?

"עברתי את המחסום. הייתי שם ארבע שנים ואז הרגיש לי שאני צריך חוויה אחרת, לצאת למקום שבו אני יכול להיות רחוק מהשם ומההגדרה שלי. אז טסתי לאמסטרדם עם החברה שהייתה לי אז. לא ידעתי מה אעשה שם ולא ידעתי מתי אחזור. ניגנתי אז חובבני בגיטרה, ובגלל שלא ידעתי את כל האקורדים והרגשתי צורך לבטא את עצמי, כתבתי שירים עם אלה שידעתי. הייתה לי איזו סקיצה שהקלטתי עם אביתר, בן דוד שלי, שמעבר לזה שהוא חכם ומוזיקאי על, הוא גם מורה הדרך שלי.

"יום אחד באמסטרדם, ישבתי לאכול עם חברים. אחד מהם, מוזיקאי, אמר לי, שמעתי שאתה שר. בוא נשמע. אמרתי, זה לא שווה. הוא לחץ. יש לך סקיצה, בוא נשמע. אז לחצתי פליי. ואז הוא אמר משפט שאני לא אשכח בחיים - את מי אתה רוצה להעניש? אתה מאוד מוזיקלי וזה עוול שאתה לא עוסק בתחום. אני מוכן לתת לך מהזמן שלי, רק תבוא. עבדתי כמלצר, אז היה לי זמן. התחלנו לעבוד על הדמו".

- היה גם שיקול כלכלי בהתלבטות אם לבחור במוזיקה כמקצוע?

"כשחזרתי לארץ היה לי שיקול דעת אידיוטי של נער בן 30, שהחליט שעכשיו הוא עושה תקליט, כי זה חלום חיי ואני אקדיש כל מה שצריך כדי שזה יקרה. זה היה מאוד רומנטי, אבל בחיים יש את היום שאחרי. כשאתה טוטאלי וחסר ניסיון, אתה לוקח על עצמך יותר מדי כובעים ואתה מתעייף".

- באיזה שלב נגמר לך הכוח?

"לא ידעתי מה זה לקדם תקליט, לא צפיתי שהרצון שלי לעשות מוזיקה יעורר את האנטגוניזם מהמקום של הבנאי, ושיגידו שאני מנסה לנצל את שמם הטוב של קרוביי. אבל אם יש דוד שהוא מאוד מוכשר ואתה ממש לא, אני מניח שגם אתה תבין את זה".

- בקיצור, חטפת כאפה.

"מיד בהתחלה. הייתי תמים עם 'אהבת איש הפח', האלבום הראשון".

- שהצליח?

"הצלחה היא דבר יחסי. בעיניי זה הצליח ברמת החשיפה וההשמעות".

- טוב, הכרת איש או שניים שקבעו את הפלייליסט בגלגל"צ.

"מעולם לא התקשרתי לשם ומעולם לא עמדתי במקום של לשאול לדעתם על שירים שלי. לא השתמשתי בפלטפורמה הזאת, כי זה לא ישרת אותי".

- אבל ידעת מה הנוסחה לכניסה לשם.

"אני לא חושב שאתה יכול ליצור מוזיקה בחשיבה מסחרית, ואם אתה עושה את זה, נדיר שזה מצליח. מעולם לא כתבתי שיר מתוך מחשבה, הנה, זה הולך להיות הלהיט הבא".

- והבחירה ב"מרוב אהבה" של דוד שלך, יוסי בנאי, לא הייתה מסחרית?

"אפילו לא גרגר. דודו טסה ואני התחברנו כאנשים, ובאיזשהו שלב אמרתי לו, אני מחזיק ממך כמוזיקאי, בוא תעשה לי את התקליט הבא, תפיק אותי מוזיקאלית. דודו יעיל, מדויק וחרדתי, אז הוא אמר לי, בוא נעשה טסט, איזה קאבר, ונראה. חשבנו על 'סוס עץ' של אריק איינשטיין. ואז יום אחר ישבנו בבר ומישהו נכנס ואמר, שמעתי עכשיו ברדיו את 'מרוב אהבה' ושנינו הסתכלנו אחד על השני, שילמנו את החשבון והקלטנו סקיצה. לא בשביל משהו.

"למחרת שמעתי את זה ואמרתי, וואלה, לא תכננו ויש פה יציאה. דודו אמר, בוא לאולפן, נקליט. זה ישב במגירה שנה. יום אחד הוא אמר לי, יש לך ביצת זהב במגירה, למה אתה לא מוציא אותה? לא האמנתי שזה יהיה מקום ראשון במצעדים, מעל מיליון צפיות ביוטיוב".

- וזו הייתה המקפצה שהיית צריך.

"זה נתן לי את המקום להשתחרר מהבנאי. סוג של טיפול".

- והאנליזה הסופית הייתה בפרסומת שעשית עם אבא שלך ועם אחיך לחומוס.

"זה כבר מסחרי. היה ברור שהוא עומד להתייחס לשם המשפחה שלי, והפוקוס היה על אבא. אני לא יכול להגיד שזה חלום חיי, אבל זו הייתה דרך להתפרנס ולעבוד על האלבום החדש, 'אין אף אחד בבית' שיצא עכשיו. הפשע שלי היה שרציתי להתפרנס".

- איך אתה מתפרנס?

"ההופעות הן מקור הפרנסה העיקרי. זה מקצוע דינמי, בלי הכנסה קבועה. חודש אחד אתה עובד הרבה וחודשיים לא. בתקופת ההקלטות אתה יכול להיות חצי שנה בלי הכנסה".

- אז מה עושים?

"לוקחים הלוואה, עושים קמפיין, מהדקים חגורה. בונים ומתקדמים. אני עסק. אני זמר, אני שר, עושה פיתוח קול. תראי, עוד מעט אני בן 40 ואני לא יכול לחיות בלה לה לנד ולעשות תקליטים לעצמי, שאף אחד לא קונה אותם ולא בא להופעות".

כמה זמן עבדת על "אין אף אחד בבית"?

"שנתיים. אנחנו כבר עובדים על התקליט הבא. התרופה היא עשייה. לניר מימון, השותף שלי, יש אולפן, והוא פרטנר יותר ממושלם לעשייה משותפת. אני חייב להמשיך לעבוד בצורה שיטתית, לעשות תקליטים, לייצר תוכן, כי זה מה שבחרתי כמקצוע לשארית חיי".