מה עוללתם לאמריקה?

בתחרות הלא מוכרזת בין שיטות פוליטיות דמוקרטיות, המשטר הפרלמנטרי גבר השבוע ללא קושי על המשטר הנשיאותי. בשעה שאמריקה מדדה על עברי פי פחת, ומונה את הימים האחרונים לפני הנפילה מראש "המצוק הפיסקאלי", ממשלת בריטניה לא התקשתה לכפות עוד גזרות פיסקאליות על הפרלמנט בלונדון.

ארבע שנים ויותר לאחר שפרץ, המשבר הפיננסי הגדול ביותר של זמננו מוסיף להניב תוצאות קשות. מה שהתחיל בספטמבר 2008, בהתמוטטות ליהמן ברדרס, גובה מחירים שאת שיעורם עדיין קשה לחזות.

הרקמה החברתית נפרמת בכל רחבי אירופה, עצם אחדותן הטריטוריאלית של ארצות מועמדת בספק, ייאוש עצום ממדים מתפשט מן השוליים הגיאוגרפיים אל המרכז.

גם כאשר פוליטיקאים יודעים מה היו צריכים לעשות, הם אינם מעיזים.

בבריטניה הם דווקא העזו. תוצאות העזתם מזעזעות. השבוע הודיע שר האוצר הצעיר, המבריק והלא-פופולרי-עד-מאוד ג'ורג' אוסבורן, כי בריטניה תהיה זקוקה לתוכנית צנע עד 2018. לשון אחר, היא תוכל לקוות לנרמול רק עשר שנים לאחר המשבר הפיננסי. זה בערך הזמן שהיה דרוש לכלכלת בריטניה להשלים את התאוששותה ממלחמת העולם השנייה.

צירי מפלגת השלטון השמרנית לא אהבו את צליל המספר הזה, 2018. המנדט שלהם יפקע לכל המאוחר ב-2015. בנסיבות כאלה, במשבר כלכלי כזה, כאשר אפילו העיתונות הימנית מקדירה את פניה, נשקף להם סיכוי קטן מאוד להישאר בשלטון.

הגברת לא פנתה לשום מקום

זה מזכיר במידה מסוימת את המשבר הגדול הקודם, לפני שלושים שנה ויותר.

משבר כלכלי הוריד את מפלגת העבודה מן השלטון, והעמיד בראש הממשלה את מרגרט תאצ'ר, מן הפוליטיקאים הרדיקליים בדמוקרטיה המודרנית.

אז, הבעיה הגדולה ביותר היתה אינפלציה, והיא גמרה אומר "לסחוט את האינפלציה מן המערכת".

גזרותיה איימו לסחוט גם את החמצן מן המערכת, בריטניה נאנקה, ומפלגתה גלשה אל תהומות של חוסר פופולריות. מספר גדל של פוליטיקאים שמרניים, כולל שרים בממשלתה, רצו לסגת ממה שכבר כינו אז "תאצ'ריזם".

ראש הממשלה התייצבה בוועידה השנתית של מפלגתה, בסתיו 1981, והכריזה בסרקזם שקט, "לאלה המחכים בקוצר רוח למה שהתקשורת קוראת 'פניית פרסה', יש לי רק דבר אחד להגיד, אתם יכולים לפנות אם אתם רוצים, הגברת הזו אינה פונה לשום מקום" (the lady's not for turning). (אפשר לצפות ברגע הדרמטי ההוא ביוטיוב, rQ-M0KEFm9I).

היא לא פנתה, ותחת שרביטה הבלתי מתפשר בריטניה עברה את התמורות הכלכליות הגדולות ביותר זה 50 שנה. במרכזן עמדה החלשה דרמטית של האיגודים המקצועיים ותוכנית הפרטה שנעשתה דגם של השראה בכל רחבי העולם. תאצ'ר חזרה ונבחרה שלוש פעמים, תקופת הכהונה הארוכה ביותר של איזשהו ראש ממשלה בריטי במאה ה-20.

"מנהלים חיים של מעניק סעד"

יורשיה, או בעצם יורשי-יורשיה, אינם נכספים אל הרטוריקה התאצ'רית. הם בנו את דרכם אל השלטון, לאחר אופוזיציה של 13 שנה, באמצעות ריכוך של שמרנותה הרדיקלית. אבל עכשיו הם עושים מעשה תאצ'ר. שר האוצר אוסבורן כמעט נפל על חרבו בפרלמנט בלונדון ביום רביעי השבוע. לאחר שהודה כי תחזיותיו האופטימיות לא יתממשו, הוא הכריז "נסיגה עכשיו תמיט אסון על בריטניה" (hm-treasury.gov.uk). אכן, הג'נטלמן אינו פונה לשום מקום.

אוסבורן, בניגוד לתאצ'ר, הוא בן טובים, אשר נולד לכסף ולהשפעה, לחינוך מעולה ולהתקדמות מסחררת. כמוהו כראש הממשלה דייוויד קמרון. גם כאשר הם מנסים לחדש את מפלגתם, ולהתאים אותה לדמוגרפיה הפוליטית המשתנה, הם דגמים קלאסיים לחלוטין של שמרנות. הם היו מוצאים את עצמם בקבינטים בריטיים בימי הזוהר של האימפריה, לצד צ'רצ'יל ובלפור.

אוסבורן אמר משהו בנאומו, ששום פוליטיקאי אמריקני שוחר שלטון (כבר) לא יעז להגיד. שר האוצר הבריטי הצדיק את ההגבלה הדרקונית שממשלתו עומדת להטיל על עדכון קצבאות למובטלים במלים הבאות: "הגינות פירושה להיות הגון כלפי אדם, העוזב את ביתו מדי בוקר כדי ללכת לעבודה, וחולף על פני שכניו הישנים שנת ישרים, ומנהלים חיים של מענקי סעד".

זה, במידה רבה, מה שאמר מיט רומני בהרצאתו האומללה באוזני תורמים עשירים, בחודש מאי שעבר. ההקלטה דלפה שבועות רבים אחר-כך, וחנקה את מסע הבחירות שלו. הוא אמר אז, כי הוא מוותר על תמיכתם של 47% מן האמריקנים, הרגילים "לקבל מן הממשלה". זו היתה הכרזה נפסדת מכל בחינה שהיא, לקויה בהיגיון פוליטי, לא מדויקת סטטיסטית, וגם פגומה מוסרית. אפשר להגיד עליה שהיא חתמה את גורלו של רומני.

אבל בימין האמריקני - לא רק בין קנאים פוליטיים כי אם גם בין אנשים פרגמטיים, בוודאי בעולם העסקים - השקפת רומני אינה יוצאת דופן. אפשר לנסח אותה באופן אחר, אפשר לשנות את האחוזים, אבל אפשר לטעון שבדמוקרטיה הקפיטליסטית המערבית אמנם נוצר מגזר ניכר של מקבלים ושל נסמכים, שאין להם עניין בשינוי הסטאטוס-קוו.

שר האוצר רייאן היה אומר

מעבר לאטלנטי, הימין האמריקני מתקשה להסתיר את קנאתו בהעזת השמרנים הבריטיים. פול רייאן, שהיה סגנו של רומני במרוץ הכושל לנשיאות, הוא בן דמות מובהק של אוסבורן: גם בן גילו, גם שותפו ברעיונות רדיקליים על מקום הממשלה בכלכלה, גם מבקר חסר פשרות של תכניות זכאות.

אילו בארה"ב היה משטר פרלמנטרי, הרפובליקנים היו מרכיבים את הממשלה ב-2010, לאחר ניצחונם המוחץ בבחירות לבית הנבחרים. בממשלה רפובליקנית, רייאן היה אל נכון שר האוצר.

שר האוצר רייאן היה מודיע השבוע שממשלתו תאריך את הקלות המס של ימי ג'ורג' דאבליו בוש, ולא תדרוש אף סנט נוסף אחד מן "העשירים" (משפחות המשתכרות לפחות רבע מיליון דולר בשנה). הוא גם היה מודיע על שורה של קיצוצים יזומים בהוצאות הממשלה, חוץ מתקציב הביטחון. אמריקה לא היתה נופלת משום מצוק.

במשטר הפרלמנטרי האמריקני לא היה הבדל בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הממשלה היתה שולטת מכוח רוב בבית הנבחרים. בהיעדר רוב כזה, לא היתה ממשלה. ממילא, איש לא היה יכול לסכל את תוכניות החקיקה שלה.

"בחירות אינן הסכם התאבדות"

זה כמובן לא קרה. במאה ה-18, החלופה היחידה למלוכה רודנית היתה רפובליקה. רפובליקה התחרזה עם משטר נשיאותי. רעיונות נאצלים אבל לא כל-כך מעשיים של הפרדת רשויות ריחפו בחלל. התוצאה הית החוקה הקדם-מודרנית, שאמריקה עדיין לובשת, עם כל מיני טלאים או תיקונים.

התאונה ההיסטורית הזו העניקה לארה"ב משטר היכול להיות חזק מאוד, אם מפלגה אחת שולטת בבית הלבן ובקונגרס; ויכול להיות חלש עד חלש מאוד, אם שני מוקדי הכוח האלה נמצאים בשליטתן של מפלגות יריבות. זה תלוי בנסיבות ובדמויות הפועלות. זה תלוי במלאי הפרגמטיות ובשיעורי החשק להתפשר.

לפחות מאז מלחמת העולם השנייה, ספק אם נראו בוושינגטון פחות פרגמטיות ופחות חשק להתפשר. הנשיא שעתה זה חזר ונבחר, אבל עדיין לא התחיל את תקופת כהונתו השנייה, מנהל עכשיו משהו הדומה למסע בחירות חדש נגד הרפובליקנים. הוא נושא נאומי התרה מחוץ לוושינגטון, כדי לעורר את דעת הקהל לטובת רצונו להעלות מסים על "העשירים". הרפובליקנים מצדם מוסיפים לנהוג בנשיא הנבחר כדרך שנהגו בו בשנתיים הקודמות, כאשר רצון אחד ויחיד פרנס את מעשיהם: להבטיח את תבוסתו בבחירות.

סגן עורך העמוד האדיטוריאלי של ה"וול סטריט ג'ורנל", השופר האינטלקטואלי החשוב ביותר של הימין, כתב השבוע, כי בחירות דמוקרטיות אינן "הסכם התאבדות". רוצה לומר, גם אם רוב חד-משמעי של האמריקנים בחרו בברק אובמה (בהפרש של 4.4 מיליון קולות), הרפובליקנים רשאים להתעלם מן הבחירה הזו, כדי להציל את אמריקה מ"מסלול החורבן של אובמה". "אובמה", הוא כותב, "נעשה מקרה מבחן של נשיא שאינו מסוגל להתפשר".

אמריקנים אוהבים לדבר על כוונותיהם המקוריות של "אבות החוקה" (לא היו אמהות, למרבה הצער). מה רצו בדיוק הג'נטלמנים הלבנים חובשי הפאות ההם מ-1787? האומנם הם חזו התנגשות של רצונות, ודווקא קיוו שהרצונות המנוגדים ינטרלו זה את זה?

אם זה היה רצונם, הם יכולים לנוח בשלום על משכבם. אבל קצת קשה להאמין שהם רצו להכין מירשם לקפיצה קולקטיבית מן המצוק. העולם עוצר את נשימתו. אמריקה נתנה לו את המשבר הפיננסי של 2008, האם היא תעניק לו גם את המשבר הגדול של 2013?

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com