שוקלים לרכוש בית בפרברי ארה"ב? קראו את הכתבה הזאת

הזוי ככל שהדבר יישמע האחריות על מדרכות בשכונות המגורים ברבות מהעיירות בארה"ב מוטלת על התושבים. לא הרשויות, אלא בעל הנכס, הוא האחראי למדרכה שעל שפת הכביש ליד ביתו. חובתו לתחזק על חשבונו את התשתית עצמה: להזמין את בעלי המקצוע, לפקח על סלילת האספלט ולממן מכיסו החלפת מרצפות שנשברו ומשטחי בטון שהתעקמו. והנה נתון שכדאי למי ששוקלים לקנות בתים להשקעה בארה"ב להביא בחשבון: עלות שיפוץ מדרכה במחירי הפרברים בחוף המזרחי יכולה להגיע ל-10,000 דולר. האחריות אינה מסתכמת בטיפול בתשתית, בעל בית גם צריך לדאוג לתחזוקה שוטפת: קצירת עשב בין חריצי המרצפות, קרצוף קרח וגריפת שלג. פינוי נזקי סערות החורף תובעני במיוחד, שכן יש לסיימו לא יאוחר מ-24 שעות "מרגע שירד פתית השלג האחרון", והמתמהמהים מסתכנים בקנס גבוה.

מדרכה לשום מקום

רוברט לקוסטה, סמנכ"ל תכנון ומשנה לראש עיריית סקוצ'פליינז, עיר שקטה במדינת ניו ג'רזי במרחק 45 דקות נסיעה ממנהטן, סיפר בראיון ל"גלובס" שהמצב כיום טוב יחסית. עד לפני עשר שנים, הוא אומר, לא הייתה חובה לסלול מדרכות ליד הכבישים, "מדרכה הייתה אופציה בלבד וכך קרה שיש בעיר מדרכות שאינן מובילות לשום מקום". והוא מסביר: "היו תושבים שחפצו במדרכה, והיו שלא. זה הוליד באזורי מגורים רחובות שאין בהם רצף להליכה". ואכן, במקרה הטוב ההולך ברחוב יאלץ לעבור מצד אחד של הכביש שבו "נגמרה" המדרכה, לצד השני; במקרה הרע כל שיוכל הוא לצעוד על הכביש ולהתפלל למזלו הטוב. אם ההולך ילד צעיר או זקן, כדאי שיתפלל בכוונה גדולה מאוד, בייחוד בלילה, כשהרחובות אפלים, ריקים מאדם ותנועת המכוניות שוטפת ומהירה.

על מיתון תנועה בבאמפרים, לא מוכנים לשמוע בסקוצ'פליינז. "נהגים שנוסעים מהר, לא יבחינו בהם וזה עלול לגרום לתאונה, וכמו כן זה יעכב אמבולנסים ומכבי אש", הוא מסביר.

ברוח זו, לא מפתיע שבעוד שבילי הגישה לגראז'ים של המכוניות מתחוזקים להפליא, הבתים ומשטחי הדשא שלפניהם מוריקים ומטופחים (יש תקנות ברורות לגבי גובה הדשא המותר), המדרכות בחוצות סקוצ'פליינז הן מסלול מכשולים למיטבי לכת. המצב בכי רע: אספלט קרוע, מרצפות שבורות ובולטות, משטחי בטון ששורשי העצים עושים בהם שמות, תכל'ס - מדובר בסכנת נפשות.

הרחובות, הלכה למעשה - חשוכים. יש תאורה, אך התקנות מתירות שתהיה מינימלית. תושבים אמנם רשאים להגיש בקשה לתוספת תאורה ברחוב, אך לדברי לקוסטה, העובד בעירייה 35 שנה, "עברו עשרים שנים מאז התקנו עמוד תאורה חדש בעיר".

"אנחנו לא מפקחים על מצב המדרכות", הוא מבהיר את המדיניות. "אם מישהו מתלונן, אנחנו נדרוש מבעל הנכס לטפל במדרכה שלו, אך כל עוד לא מוגשת תלונה אלינו, אנחנו לא מכריחים אף אחד - זה הנכס שלו, ובעיה שלו". ולהווה ידוע שאם מישהו נפגע כתוצאה מכך שמדרכה היתה שבורה, הוא תמיד יכול לתבוע את בעל הבית.

מעדיפים ללכת בלי

תושבים מקומיים הגרים בקרבת ביה"ס ברחוב נטול מדרכות, הסבירו לנו שהם מעדיפים בית שאין בו מדרכה. נכון, הילדים אומנם הולכים על הכביש (זאת אם לא מסיעים אותם לבית הספר, שנמצא במרחק 200 מ"ר בקושי), הסבירו לנו, אבל זה רחוב שקט ו"לצאת בקור ולפנות את השלג", נראה להם כמאמץ בלתי נסבל. בעל נכס אחר, בבית פינתי שבחזיתו האחת יש מדרכה ובחזית השניה אין, אמר שהוא מתכוון לפנות לעירייה ולבקש לבטל את המדרכה הקיימת והמיותרת. לקוסטה אמר שבמקרים שיש בהם היגיון מבחינת התכנון העירוני, מתירים לבטל מדרכות, אפילו קיימות.

המצב הזה הוא תוצר וזרז לכך שהתנועה באזור (שנחשב לצפוף ביחס לממוצע הארצי), מתנהלת בכלי רכב פרטיים. אמנם לפני עשרים שנה היתה יוזמה לפיתוח מסלולי אופניים, אך לקוסטה אומר שהדבר מעולם לא מומש.

עבור אנשים מבוגרים שאיבדו את הכושר לנהוג, זו מציאות בעייתית. נקודת האור היא שלאוכלוסייה המבוגרת נמצא פתרון מרנין ואף ראוי לחיקוי בדמות אוטובוס עירוני, שמסלולו משתנה לפי הזמנת הנוסעים הפנסיונרים. האוטובוס, הסעה מאורגנת אם תרצו, עובר פעמיים בשבוע ומסיע את המבוגרים שאינם יכולים לנהוג אל מרכז המסחרי ובחזרה לקניות ולבילוי. הנסיעה באוטובוס היא שירות חינם לאזרח (הוותיק) והעירייה מממנת אותו מתקציבה. זה כמובן לא פותר את הבעיה אם נגמר החלב והאוטובוס הבא מתוכנן להגיע רק בעוד שלושה ימים.