התרכזות הכלכלה העולמית בערים הגדולות הציתה ביניהן תחרות על משאבים ויוקרה. הערים מתחרות על השקעות פיננסיות ועל אוכלוסייה איכותית. למשל, תושבים משכילים, המהווים גורם משיכה לחברות המשקיעות ועסקים בכלל.
צמיחתן של ערי הענק, המורכבות של ניהולן, והתחרות ביניהן, אילצה את הערים לסגל שיטות ניהול ושיווק שנלקחו מהעולם העסקי. וכך ערים מתנהלות כיום באופן כלכלי, מייצרות הכנסות שיאפשרו את המשך פיתוחן, וממתגות ומשווקות את עצמן כדי למשוך תושבים, עסקים ותיירים.
רבות מפעילויות אלו עושות שימוש באמצעים טכנולוגיים ובאפליקציות, בעיקר חברתיות, שהתפתחו בתוך אמצעים אלו.
מעניין שהחשש שהתקשורת המחשבים יגרמו לכך שאנשים יתפזרו וינהלו את עסקיהם מאזורים מבודדים ומרוחקים, התבדה.
למעשה, קרה ההיפך: בני האדם מצטופפים בקהילות ששטחן הגיאוגרפי מכווץ, כלומר בעיר ובמרכזה. אצלנו, המגמה אמנם שונה. אצלנו, עדיין מאזן ההגירה הפנימית מוטה לטובת הכפר והפרבר. אולם נדמה שגם בישראל יהיה קשה להתעלם מהמגמה העולמית המציבה את העיר כמרכז כוח.
ערים נהפכו למנועי הצמיחה והכלכלה האזוריים והן חזקות לעתים יותר מהמדינות שאליהן הן שייכות. מחקר שפרסמה לאחרונה חברת הייעוץ מקנזי מצא ש־600 ערים מייצרות מחצית מהתמ"ג העולמי. אז אם עד המאה ה־19 נשלט העולם בידי אימפריות ובמאה ה־20 עברה השליטה לידי המדינות, המאה ה־21 תהיה המאה של הערים.
"היתרון הפך לחיסרון"
משפחת פילוסוף-אסס עברה מבית פרטי בשמשית לדירה בקומה 20 בחיפה. "לחיים בכפר היה מחיר של סיוט בדרכים"
"גדלתי בחיפה, וכעירונית חלמתי מאז ומתמיד על בית וגינה", מספרת גילה, שעברה לפני 13 שנים יחד עם בן זוגה הקודם, שהוא אבי שתי הבנות הגדולות, ליישוב הקהילתי שמשית שבצפון. "כשהבנתי שלא נוכל לרכוש בית פרטי בעיר, ושצריך לבחור בין בית בכפר לבין דירת שני חדרים בעיר, החלטנו לצאת החוצה והיינו בין ראשוני המתיישבים ביישוב הקהילתי שמשית.
"בהתחלה היה טוב. בשנתיים הראשונות זו הייתה חממה של ממש לבנות. הלכתי עם זה עד הסוף, ואפילו לקחתי חלק פעיל בהקמת היישוב וכיהנתי בתור יו"ר ועדת הבנייה. הפרופילים של החלונות בבתים של שמשית נבחרו בהתאם לטעם שלי. הייתי מהדמויות המוכרות והבולטות ביישוב, ואהבתי את זה".
אלא שאז התנפץ חלום הכפר הרומנטי. "שנתיים אחרי המעבר התגרשנו. מכוח האינרציה ובגלל שלבנות היה טוב, החלטנו שמוטב ששנינו נשאר לגור בשמשית. אבל לאט לאט הרגשתי שאני כבר פחות מתחברת לחיים האלה. זה התחיל בדרכים. אני עובדת בחיפה, ועם הזמן הפקקים בדרך לעבודה התארכו והלכו. דרך שפעם נמשכה חצי שעה, נמתחה על פני שעה וחצי. פתאום הבנתי שלאיכות החיים בכפר היה מחיר של סיוט בדרכים. הבנות גדלו, ואני לא הספקתי לראות אותן. חזרתי הביתה בשעות מאוחרות, הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן ולא מספיקה לעשות כלום".
- החצר הגדולה, השלווה והשקט בסופי השבוע, לא פיצו על הקשיים בימי העבודה?
"מתוך 220 מ"ר בנויים, בפועל השתמשנו רק ב-60 מ"ר בערך. החיים שלנו ממילא התמקדו רק במטבח, בחדר המחשב ובחדר השינה שלי, ואפילו בסלון כמעט שלא ישבנו. את החברות שלי ממילא יצאתי לפגוש בחיפה כי אף אחת לא הטריחה עצמה להגיע לשמשית, ואת החצר, למען האמת, כמעט שלא ניצלנו. אני יכולה לספור על כף יד אחת כמה פעמים ישבנו בה".
"הרגשתי שאני חוזרת לעיר עוד לפני שארזנו ועברנו. בעצם התחלתי לזלוג חזרה לחיפה, אפילו לפני שהחלטתי לעשות זאת. את הערבים הפנויים שלי כגרושה העברתי בעיר, ולפעמים גם נשארתי ללון שם".
- ומה על חיי החברה בישוב?
"הגירושים ניתקו אותי חברתית. פתאום הבנתי שכבר לא מזמינים אותי לאירועים ולטיולים משותפים, שחוששים ממני ושמסתכלים עלי אחרת. היתרון החברתי הגדול, הפך לחיסרון. הקהילתיות החמה והמחבקת הפכה לביצה. החלטתי לעזוב, ובמקביל להחלטה חיי החברה שלי עברו העירה. כעבור כמה שנים, הכרתי באחד הברים את נעם, וזה רק אושש את ההחלטה".
- איך הבנות קיבלו את המעבר?
"היה ברור שזה לא יהיה פשוט, ולכן הכנתי אותן במשך שנה לעובדה שאנו עומדות לעזוב. אבל מרגע שעברנו, ההסתגלות שלהן הייתה מהירה ונוחה. אני מאמינה שעבור מתבגרים החיים בעיר נעימים יותר. הן עדיין שומרות על קשרים חברתיים עם חברות בשמשית, אבל החיים האמיתיים שלהן הם כאן בחיפה".
- געגועים וספקות?
"לא רק שאנחנו לא מתגעגעות ליישוב, גם אני מצדי לא הייתי חוזרת בשום פנים ואופן לבית פרטי עם גינה. העציצים במרפסת מספיקים לי. ניצן אולי קצת מתלבטת, ועל הבנות נופל יותר נטל של טיפול בכלבה, אבל בסך הכול - זה הבית שלנו".
משפחת פילוסוף אסס / צילום: עינת לברון
"המחיר היה בלתי נסבל"
משפחת דרור ניסתה לגור בזכרון יעקב, אבל חזרה לתל אביב. "חמים וטוב לנו בדירה הקטנה בעיר"
"זכרון יעקב הייתה הזדמנות עסקית", מצהיר אורי דרור. "גרנו בשכירות בכמה דירות בתל אביב, וחלמנו על דירה משלנו. כשהתחלנו לחפש, הבנו שבתקציב שעמד לרשותנו, אם נרצה להישאר בעיר זה יהיה מקסימום באזור התחנה המרכזית, אז בלית ברירה חיפשנו מחוצה לה".
"מאוד אהבנו את מה שראינו בזכרון", מנסה נירית לתקן את הרושם. "זה לא היה בית פרטי, אבל הצלחנו לקנות דירה ענקית ויפה עם נוף מקסים להרים".
שני בני הזוג, שגדלו בילדותם בערים (בראשון לציון ובקריות), חשבו שיש כאן פוטנציאל לשינוי אווירה, אבל אז גילו שלמרחק מהעיר הגדולה יש גם מחיר. "אני רואה בזה ניסיון שלא צלח", מסביר אורי. "המחיר ששילמנו על המרחק מתל אביב היה גבוה מדי ובלתי נסבל. זה היה גם זמן הנסיעה וגם המרחק הפסיכולוגי מהביצה, שקשה היה לי להשלים איתו". אורי, עורך תוכן ב"רשת", הרגיש שהוא מתנתק מהעולם.
"בכל בוקר נסעתי במכונית לתחנת הרכבת, שם קיוויתי למצוא חניה ושלא אאחר. בתחנה בתל אביב חיכה לי הטוסטוס שלי. כשכבר הגעתי לעבודה הרגשתי כמו אחרי מסע כומתה. החברים במשרד צחקו עלי וקראו לי סופרמן, כי אני נוסע בשלושה כלי רכב שונים. ככה התנהלתי בכל יום במשך שלוש שנים".
- מתי התחלת להתלונן?
"מיד", צוחקת נירית ומתכוונת לזה. "במשך כמה שנים הייתי עסוק בשכנוע עצמי", אומר אורי. "אבל אני מודה שלא באמת ניסיתי להתחבר". עבור נירית, המעבר לזכרון יעקב היה חלק הרבה יותר. "אני פיזיותרפיסטית בקופת חולים מכבי, ומיד כשעברנו סידרו לי עבודה בצפון. בסך הכול היה לי טוב, גם מבחינת העבודה וגם מבחינה חברתית. אם יש משהו שלא אהבתי, זה שלאורי לא היה זמן, במיוחד אחרי שאייל נולד".
"בעבודה כמו שלי, מצפים ממני להיות ספונטני ולהגיע לפגישות בהתראה קצרה", הוא אומר. "שם זה היה קשה. עכשיו, כשאני בתל אביב, אין לי שום בעיה. אני עולה על הטוסטוס ונוסע. לא משנה איפה אני, תמיד אוכל להגיע בתוך רבע שעה לפגישה הבאה".
- ומה על חיי חברה?
"על זה חבל לי", אומרת נירית. "כשמגיעים למקום חדש, מוציאים אנרגיות בהשתלבות חברתית. לי היה זמן ופניות, כי הייתי רוב הזמן עם הילדים, אבל אורי לא הצליח להתערות".
- הילדים השתלבו?
"מאוד", אומר אורי. "שחר היה בן שנה וחצי, וכילד זה היה לו מעולה, הגן היה מחבק. הרגשנו את ההבדל כשחזרנו לעיר".
נירית מסכימה. "החינוך היה שונה. אהבנו את זה שזה גן בסביבה לא עירונית. כאן יש לנו הרגשה שהילדים גדלים כמו מבוגרים ושיש הרגשה של מרדף". השיחה על הילדים מזכירה לה מה עוד חסר לה בבית הנוכחי: "שם שיחקנו כדורגל בבית, כאן אין מקום לזוז". ובכל זאת, שניהם מסכימים שתל אביב מציעה להם דברים שבהם זכרון יעקב לא יכולה להתחרות. "אין שם אפילו קולנוע. לצאת לבלות זה פרויקט", אומר אורי.
- הדירה בזכרון עדיין שלכם. יש אפשרות שתחזרו לשם?
הם מודים שהסיכוי קיים, אבל זה בטוח לא יקרה בעתיד הקרוב. "חמים וטוב לנו בדירה קטנה בעיר. אנחנו מרגישים כאן הרבה יותר צעירים", מסכם אורי, "ובכל זאת, לפעמים אני חולם על גינה וחצר".
משפחת דרור / צילום: עינת לברון
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
