טרגדיה רב-שכבתית

פרשת תיק ליברמן עדיין לא תמה, אולם ניתן כבר לסכם, גם אם באופן חלקי, ולומר כי היא זרעה הרס וחורבות במערכת אכיפת החוק. כולם כועסים על כולם, ממורמרים, מאוכזבים ומתוסכלים - ובצדק.

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, מוביל כצפוי קו חשיבה סנגוריאלי, המעניק מעמד בכורה לשיקולים המקילים. קו החשיבה הזה מרפה את ידיהם של מי מבין הפרקליטים שעוד נשארה בהם רוח-קרב במסגרת המאבק בשחיתות השלטונית. אחרים כבר הרימו ידיים ומחכים לימים טובים יותר.

תיק ליברמן הוא טרגדיה רב-שכבתית. בכירים בפרקליטות אומרים, בשיחות סגורות, כי חלק מהנסיבות שהובילו כעת להחלטה לסגור את התיק העיקרי נגד שר החוץ אביגדור ליברמן, מחוסר ראיות, הן נסיבות שנוצרו לאורך שנות החידלון בטיפול בתיק. במילים אחרות, עצם הזמן שחלף הוא שגרם להתכרסמות הראיות, להיעלמותם של עדים אחדים ולאי-רצונם של אחרים לשתף פעולה.

בשיחה סגורה אמר בציניות גורם בכיר בפרקליטות לפני ימים אחדים: "תן לי לשבת על התיק עוד חצי שנה-שנה, וגם אני מחליט לסגור אותו". מכאן קצרה הדרך למסקנה אפשרית כי מי שהחליט לקדם את התיק הזה בקצב של חילזון, גזר עליו, ביודעין או שלא ביודעין, מוות מחוסר ראיות.

זוהי טרגדיה, גם בגלל התעלומה הבלתי מוסברת, שגרמה למיטב המוחות הפליליים בפרקליטות המדינה לשנות את דעתם בפרק זמן של 18 חודשים, בלי הסבר משכנע. כיצד זה תמכו כל אנשי הפרקליטות במסקנתו של וינשטיין, באפריל 2011, כי יש להעמיד לדין את ליברמן בשורת עבירות חמורות, ובהן מירמה, הפרת אמונים והלבנת הון - בכפוף לשימוע; וכיצד זה כמעט כל הצוות משוכנע כעת שהראיות שבידי הפרקליטות מחייבות לסגור את התיק ולהימנע מכתב אישום.

תשובה אפשרית עשויה להינתן במסגרת "הדוח הציבורי" שיפרסם וינשטיין בימים הקרובים, אבל מומלץ לא להמתין בנשימה עצורה, מחשש לחנק. אין בנמצא הסבר משכנע לכך. אולי שופטי בג"ץ יצליחו לסחוט מהיועץ תשובה לתעלומה.

הטרגדיה היא גם ברמה המערכתית והארגונית. פרקליט המדינה, משה לדור, יסיים את תפקידו בעוד פחות משנה, לאחר 6 שנים מלאות בתפקיד. לדור הוא היום הסמן האקטיביסטי במערכת עייפה, מרוטה ומותשת, ואין היום מי שיכול ליטול לידיו את המושכות והמנהיגות.

שוקי למברגר, המשנה לפרקליט לעניינים פליליים, ושי ניצן, המשנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים, המסומנים כיורשים אפשריים, גילו בשורת פרשות - לרבות בתיק ליברמן ובתיק הנשיא לשעבר משה קצב - נכונות ללכת לקראת אנשי ציבור ולהגן על עמדות מתמיהות של המערכת. אופציה של שחקן-רכש מבחוץ, כפי שהתברר במינויו של וינשטיין ליועמ"ש, גם היא רחוקה מלהיות אידיאלית.

במשטרה מתמלאים תסכול

לא צריך להרחיק לכת ולצייר תמונה שחורה שאין בה אפילו נקודת אור אחת. עדיין לא פסו ממערכת אכיפת החוק פרקליטים, חוקרים ותובעים המחויבים בלב שלם למאבק בפשיעה, בין אם מדובר בעבריינים פשוטים ובין אם מדובר בשוכני צמרות. אבל האקלים הנוכחי מקשה עליהם לממש את מלוא חזונם המקצועי. כיוון הרוח צריך להשתנות, אחרת העתיד יהיה קודר עוד יותר ממזג האוויר הנוכחי.

את אגף החקירות ואת הזרוע החקירתית המרכזית של המשטרה מובילים שניים, המפכ"ל יוחנן דנינו, גם בתפקידו הקודם כראש אגף החקירות והמודיעין (אח"ם), וניצב יואב סגלוביץ', בתפקידיו הקודם והנוכחי, מפקד לה"ב 433 וראש אח"ם. שניהם הוכיחו לאורך השנים, מי יותר ומי פחות, נמרצות ועוצמה בטיפול בתיקי שחיתות.

מאחורי הקלעים, בכל פעם שבפרקליטות מגלים מורך-לב בחקירותיהם של בכירי השלטון, במשטרה מתמלאים תסכול, הן נוכח הגילויים הפליליים המושלכים לפח, והן גם נוכח המאמץ החקירתי העצום שהושקע באותם תיקים, שלעולם כבר לא יישזף באורו של אולם המשפט.

ואחרי כל זאת, פרשת ליברמן תיצרב - הן במרשם הפלילי והן בתודעה הציבורית - כעניין לא חד-משמעי. לא מדובר בסגירת תיק גורפת, כמו בפרשת האי היווני; לא מדובר בעסקת טיעון מפוקפקת, כמו בפרשת קצב; מדובר בפעולה משולבת - סגירת תיק מרכזי, העמדה לדין בתיק משני, דוח ציבורי מצד אחד וכתב אישום מצד שני, לרבות המשמעויות הפוליטיות, הפליליות והציבוריות של כל המהלכים הללו.

ממרחק הזמן יתברר כי בדומה לרבים מתיקי השחיתות של נבחרי הציבור - תיק ליברמן מקפל בתוכו סיפור רחב יותר: סיפור התערערות סמכותה של המערכת המשפטית להשלטת החוק על בכירי השלטון.