שללו מאיתנו את זכות הבחירה

לא אחת קרה לחלק מאיתנו שבמענה לצלצול הטלפון שמענו את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכבודו ובעצמו מדבר אלינו. לפני שהספקנו להתרגש, התברר לנו שביבי לא נמצא באמת מעברו השני של הקו, אלא זו הקלטה קולית שלו הקוראת לנו לבוא ולהצביע לליכוד.

אבל ביבי לא לבד. שיחות מוקלטות כאלה, כמו גם מיילים ומסרונים, הציפו אותנו תמיד לקראת כל מערכת בחירות. את המטרדים האלה חלקנו מקבלים עכשיו שוב, ככל שמערכת הבחירות לכנסת ה-19 הולכת וצוברת תאוצה.

המטרד הזה של ה'ספאם' הפוליטי מתקבל אצל רבים קצת בהפתעה, שהרי בשנים האחרונות חלה ירידה במשלוח הודעות הזבל אלינו, בעקבות תיקון שנעשה לחוק התקשורת לפני כ-5 שנים. התיקון לחוק קבע כי משלוח הודעות פרסומיות ב-4 דרכים - הודעות טלפון קוליות, דואר אלקטרוני, מסרונים ופקסימליה - ללא הסכמה מראש, יהווה הפרה של החוק. אז איך צצים לנו פתאום המטרדים האלה לקראת הבחירות?

המטרה שעמדה מאחורי תיקון 40 לחוק התקשורת הייתה להקיף במסגרת התיקון כל מסר שמטרתו לעודד הוצאת כספים. באופן מפורט יותר, הכוונה היא שההגדרה תחסום משלוח כל מסר "שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד השקעת כספים בדרך אחרת". מסרים פוליטיים אינם נופלים לתוך ההגדרה הזו, ואולי לא בכדי. שכן, יש שיאמרו כי הפוליטיקאים דאגו לעצמם מראש בתהליך החקיקה, והוציאו את עצמם מהגדרה זו.

כבר בתחילת הליכי חקיקת התיקון לחוק, זה שקבע את האיסורים ביחס ל'ספאם' גם בדרכי התקשורת הנפוצות כיום, סומנה הפצת המסרים הפוליטיים כבעיה, ואף הועלו פעמים מספר רעיונות לכלול במסגרת התיקון גם דואר פוליטי. אך גם כאן הפוליטיקאים דאגו לעצמם מבעוד מועד, והדבר לא צלח לבסוף.

ההיגיון שהנחה את ההחלטה להשאיר מחוץ לתיקון החוק את האיסור על משלוח מסרים פוליטיים, היה כי יש בכך כדי לעודד מעורבות ציבורית בהליך הדמוקרטי. היו שראו בכך גם חלק מחופש הביטוי בכללו, בכל הקשור להעברת המסר הפוליטי; ומכאן זכות שאין להגבילה. אמנם, התקיימה התלבטות האם "תרומה" המתבקשת למטרה פוליטית נכללת בקטגוריה של עידוד הוצאת כספים, והדעה הרווחת הייתה תחילה שכן; אך לכל אורך הליכי חקיקת החוק, הודגש כי נושא העידוד לתרומות אינו נכלל במסגרתו.

ההליך החקיקתי הזה מותיר אותנו עם השאלה, האם לא ראוי שאותו היגיון שליווה את חקיקת חוק ה'ספאם', יחול גם על אותם מסרים שמציפים אותנו ללא הזמנה וללא הסכמה מראש אגב הבחירות? האם דואר פוליטי לא מטריד אותנו, לפחות כמו זה הפרסומי? אם כן, התשובה מדוע לא לעצור אותו נמצאת כנראה בקרב הפוליטיקאים, בעלי האינטרס שעמלו כדי להשאיר איסור זה - של משלוח מסרים פוליטיים - מחוץ לחוק.

מטריד כמו כל דואר פרסומי אחר

מצד אחד, ניתן לטעון כי המסרים לקראת הבחירות הם חלק מהחגיגה הדמוקרטית. מי שמקבל מסר ממפלגה נחשף למסריה ועם חשיפה זו מתרבים הכלים שבידו כדי לבחור בבוא יום הבחירות.

מצד שני, אנו מוצפים במודעות, שלטי חוצות, שידורי תעמולה, פליירים בתיבות-הדואר שלנו, חוגי-בית, כנסים ומה לא? בבליל ההצפה הזה, קשה יהיה לתמוך בגישה שדואר ה'זבל' הפוליטי חשוב לנו. הוא מטריד בדיוק כמו כל דואר פרסומי אחר המגיע ישירות לתיבת-הדואר האלקטרוני הפרטית שלנו ולטלפון הסלולרי שלנו ללא הזמנה.

לכן, קשה למצוא הצדקה להפליה לטובה שלה הוא זוכה בחוק. מה עוד שלתעמולת הבחירות אנו חשופים ממילא באינספור אמצעי תקשורת נוספים, שאין לנו אפשרות להימנע מהם.

המטרד חמור עוד יותר כאשר אין לנו זכות בחירה או אפשרות למשלוח הודעה או מענה למשגר המסר שאנו לא מעוניינים בהמשך הדיוור הפוליטי. זאת, בניגוד לאפשרויות המחויבות מכוח החוק באשר לדיוור הפרסומי הכלול בו.

ספק אם לחץ ה'ספאם' הפוליטי שאנו חווים עתה שוב, ישנה משהו בתחום החקיקה בנושא. נתנו לחתול לשמור על השמנת, ולפוליטיקאים ערוץ ההתקשרות הזה הוא נוח וזול. אז למה שמישהו יקום בכנסת הבאה וישנה את החוק?

* הכותב הוא ראש משרד עורכי דין המתמחה בטכנולוגיה ובתקשורת ומחבר הספר "תורת המסר - בין דיוור ישיר לספאם".