הבגידה משחררת

פלונית מנתניה היתה נשואה לבעלה במשך 16 שנות נישואים אומללות, וכשפנתה לבית הדין הרבני בבקשה להתגרש, גוללה בפניו סבל רב שנים שכלל יחס משפיל ומבזה מצד הבעל, קללות וכינויי גנאי.

לטענתה, הבעל סבל ממצבי-רוח קיצוניים, ובמשך תקופה ארוכה במהלך הנישואים כלל לא עבד, כך שעם השנים הסתבך בחובות. לפני כשנתיים קצה נפשה של האישה בחיי הנישואים רוויי המתח והאלימות, ולאחר שגם ניסיונות גישור לא צלחו, הצדדים נפרדו.

האישה תבעה גירושים בבית הדין הרבני, אך אז התברר לה כי לבעל אין כל כוונה לשחררה מכבלי נישואיה. על אף שבמשך שנתיים הצדדים חיים בדירות נפרדות, והקשר היחיד המתקיים בינהם בקשר לילדים המשותפים מתבצע באמצעות מסרונים בלבד, הבעל טען כי הוא מעוניין בשלום-בית ואינו מוכן להתגרש.

כדי לחייב את הבעל להתגרש, האישה צריכה הייתה לבסס עילת גירושים משכנעת, אך למרבה הצער אין די בתיאור של חיי נישואים מלאי סבל כדי לחייב את הבעל בגירושים, שכן קשה להוכיח סבל נפשי, ועוד יותר מכך קשה להוכיח מי מהצדדים אשם בכישלון חיי הנישואים.

אפילו אם האישה הייתה מוכיחה לבית הדין הרבני כי הבעל בוגד בה, לא היה בכך כדי לחייבו להתגרש, מבלי שבית הדין התרה בו פעם אחת ופעם נוספת ונתן לו הזדמנויות לתקן את דרכיו ולשקם את חיי הנישואים. לפיכך, הפלונית בנתניה נקטה טקטיקה הפוכה - וטענה בפני בית הדין הרבני כי היא זו אשר בוגדת בבעלה, ולכן הוא חייב לגרשה.

כמעשה של יום-יום, דייני בית הדין הרבני שומעים בעלים הטוענים כי נשותיהם בוגדות בהם, והנשים מכחישות את הטענות מחשש שיאבדו את זכותן למזונות. במקרה זה התהפכו היוצרות: האישה ניצבה בפני בית הדין והצהירה "בוגדת אני" - ואילו הבעל הכחיש שכך הם פני הדברים.

האישה ספרה לבית הדין הרבני כי היא חיה מזה שנה עם גבר אחר, והם מקיימים בינהם יחסים של ידועים בציבור לכל דבר; ואילו הבעל טען כי הוא אינו יודע על כך דבר.

בית הדין הרבני בחר שלא להאמין לגרסתו של הבעל, וקבע כי לא ייתכן שהבעל לא שמע מהילדים המשותפים החיים עם האישה ובן זוגה על המגורים המשותפים, וכן ציין כי טיעונו של הבעל על חוסר הידיעה מהווה סתירה לטענת שלום-הבית שלו עצמו, שהרי אם לדבריו רצונו באמת בשלום-בית - כיצד ייתכן שהוא לא מתעניין בחייה ובמצבה של אשתו?

בית הדין הרבני פסק כי בעל היודע שאשתו חיה בגלוי ובפרהסיה עם גבר זר כבני זוג לכל דבר במשך תקופה של למעלה משנה, אינו יכול לטעון כעת בכנות ובתם-לב כי רצונו בשלום-בית, והמדובר בטענות טקטיות בלבד. מעשה הבגידה של האישה אוסר קיומם של חיי אישות בין הבעל לאישה, ועלול לגרור בעיות קשות של ממזרות, ולפיכך הבעל חייב לתת לה גט.

יש לציין כי מדובר בפסק דין חדשני ויוצא דופן, מאחר שפלונית מנתניה אינה האישה הראשונה המנסה להביא את הבעל לגרשה באמצעות הודאה בבגידה, אך עד כה בתי הדין הרבניים נטו לדחות את תביעות הנשים על בסיס ההלכה "שמא נתנה עיניה באחר".

החזקה ההלכתית נשענת על החשש שאישה שמודה בפני בית הדין הרבני בבגידה, לא בגדה בפועל, אלא עושה כן כדרך טקטית בלבד להביא לגירושים מהירים, ובית הדין אינו נותן אמון בהוצאה זאת.

במקרה שלפנינו פלונית הביאה שורת עדים לחיזוק הודאתה על חייה המשותפים עם בן הזוג החדש, ובאורח יוצא דופן, בית הדין קיבל את עדותם כאמינה, על אף היותם עדים פסולים על-פי ההלכה.

על סמך העדויות שהוצגו בפניו, בית הדין קבע כי חייה המשותפים של האישה עם ידוע בציבור הם בגדר עובדה ידועה ומפורסמת לכל, ויש בה בסיס מספק ליצור חיוב בגירושים - כבקשתה של האישה.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".