דמעות של אושר

זה יודקו. זה הבן של ג'קו ושרה. יודקו הביישן. עם הגיטרה. עושה כבוד לאבא ואמא. זיכרונם לברכה.

זה האלבום של יהודה פוליקר. עם אבא ג'קו. ובשביל אמא שרה. ולהיפך. תקליט שמח. מגוון. משעשע. אוהב אדם. ומלא חיים. למרות ששני האנשים ששרים בו, הוריו של יהודה פוליקר, כבר אינם בין החיים. הוא הקליט אותם לפני 12 שנה, אביו היה אז בן 82 ואמו בת 80, מבצעים שירים שהם אוהבים, ששרו לו כשהיה עוד ילד, רק ילד, בישראל הקטנה והכבויה של שנות ה-50. שירים משם. ביוונית. עולצים. חמים. אוהבים. מלאי תשוקה. מאגן הים התיכון. מהבית שאותו עזבו. מהרגעים הפריכים, הקסומים, המתוקים, לפני המלחמה הגדולה, השואה, הצלקות, הכאב שלעולם לא פג. אבל השירים הם שירים. המלים זורמות כמו במקלחת, העיניים מתרכזות, הקול חזק, השמחה גדולה, רק הלחנים הומצאו מחדש, נכתבו במיוחד, וכשצריך גם יהודה מצטרף, שר עם הוריו המתים שירים של חיים. החיים שלהם. הם גם החיים שלו. הוא מתוודע אליהם מחדש. הוא נוגע בהם דרך ההקלטות. זה כל-כך מרגש שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.

גם אבי הגיע מסלוניקי. גם הוא אהב את הפזמון היווני. גם הוא התחבר ללדינו. גם הוא מת. אני בטוח שהיה מתרגש ומתחבר לריחות ולטעמים שנמצאים כאן בכל דקה ובכל רגע ובכל כלי ובכל הברה ובכל הגייה ובכל התכוונות. אולי היה מוצא כאן את עצמו ואת אביו ואת אמו ואת הבית שעזבו כשהיה רק בן חצי שנה. אולי פעם אגיע לשם ואוכל לחבק אותו דרך האבנים והשכנים והשירים שהם שרים שם, בסלוניקי. אולי אוכל להתגעגע אליו כשאנחת בשדה התעופה. כשאסע לשם במונית. כשאחפש בין הסמטאות. כשאגיע אל הדלת. כשאפסע לתוך החדר. מה יהיה הפסקול שאשמע מבעד לדלתות, מעבר לחלונות, מאחורי הווילונות, ברחוב ההומה. האם אלה אותם שירים ששרים ג'קו ושרה עם יודקו?

הצליל של הצלקת

החיים הם סיפור. וכל סיפור נוצר בחובו אמת גדולה. ובכל אמת משתקפים חיינו. ולחיים הרבה מקצבים והרבה פעימות והרבה סתירות והרבה מנגינות והרבה כלים מתבלים אותם בשמן וביין ובלימון. וככל שפוליקר מתקרב אל הוריו, הוא משתחרר מעצמו. זהו אולי התקליט הכי משוחרר שלו. ללא שום עכבות. ובלי כל פחדים. הוא דוהר. ומתנועע. ומתענג. במזרחית. בים תיכונית. בדיסקו. ברוק. הכול מתבשל ומשתבח ומתמלא באור.

העצב הוא כמיהה. הכמיהה היא געגוע. הגעגוע הוא פצע. הפצע הוא מה שמסתתר מתחת לצלקת. את הצלקת כולם רואים. את הצליל שלה אפשר עכשיו לשמוע. אבל מתחת לצלקת אין פצע. יש משפחה. יש אהבה. יש חיבוק. יש קירבה. יש הערכה. יש מוזיקה מתחת לצלקת. העבר וההווה מתערבבים. האז הוא העכשיו. ישראל היא יוון. יוון היא ישראל. העדה שלי, הסלוניקאית, זוקפת את ראשה בגאווה. מוחה מהעין דמעה. ופוצחת, לאט, בריקוד. תני לי יד. תן לי כתף. ובוא נרקוד, יחד, את המחול שהשארנו שם, אבל ממשיך לחיות בתוכנו. מחול של דמעות. של בכי. של אושר. של הבנה. של הסוד הזה שקיים בין בני אדם. סוד שאפשר לראות. שאפשר עכשיו לשמוע. העיניים מתלחלחות. המלים נשברות בין השיניים. והגוף מבקש לזוז. ולנוע. ולתת את עצמו. להתמסר למגע ידיך, אבא. לחיבוק שלך, אמא. ואתם מתים. והגעגועים לא עוזבים. עכשיו, אולי, הם יקבלו פסקול משלהם.

תודה, יודה.

"ג'קו ויהודה פוליקר". התו השמיני. 38 דק'