אלמנט ה"וואו" כבר לא איתנו

"המשרד 2", ה' 22:00, "יס קומדי"

בכיליון עיניים חיכיתי לעונה השנייה של "המשרד". אחרי עונה ראשונה מוצלחת, קיוויתי שהסדרה המצוינת הזאת תמשיך לשבור את הכלים והכללים בכל פרק מחדש, תמשיך להצחיק ולהיות אלטרנטיבית בעידן שמקדש תוכניות דביליות (ופופולריות) להחריד כמו "צחוק מהעבודה".

אז האם עונתה השנייה של "המשרד" עומדת בציפיות וממשיכה להיות היצירה הישראלית הכי מקורית על המסך? התשובה, בגדול, חיובית, אם כי אינה חד-משמעית.

נתחיל בחלק הטוב: העונה הראשונה של "המשרד" הייתה מצוינת לא רק בעיניי, אלא גם בעיני יוצרי הפורמט המקורי שפיקחו מקרוב על הפקת הסדרה. זה החל בפיקוח הדוק עם כמה כללי יסוד כמו איסור של השתתפות של יותר משני כוכבים מוכרים בצוות השחקנים (במקרה דנן, מדובר בדביק בנדק ומלי לוי), צילומים במשרד אמיתי (ולא בתפאורת משרד שנבנתה באולפנים) ועוד. מה שהחל בפיקוח צמוד, התפתח לחירות יצירתית שניתנה להפקה הישראלית (במיוחד לכותב, עוזי וייל), יותר מבכל מקום אחר בעולם. חלק מכך אפשר לייחס לכישרונו של וייל, חלק למציאות התזזיתית בישראל וחלק לעובדה שהפוליטקלי-קורקט המאוס עוד לא עיקר לגמרי את המחשבה המקומית, עובדה שבעיני אמריקנים ואנגלים נתפסת כמעוררת ממש.

אז מה נשתנה אצל "המשרד" העונה? האמת, לא הרבה. מי שציפה לעלילה שהופכת לגרוטסקית יותר ויותר, עלול להתאכזב: העונה השנייה נראית קצת כמו פרקים שנותרו על רצפת חדר העריכה בתום העונה הראשונה. הכתיבה עדיין שנונה, השחקנים עודם עושים עבודה מעולה, אבל כדרכן של תוכניות מצליחות בעונתן השנייה: אלמנט ההפתעה וה"וואו" כבר לא איתנו. ואולי אלה לא הם אלא אנחנו? אולי הפרות הקדושות שהיו אפשריות לשחיטה כבר נטבחו ובאלה שנותרו אף אחד לא מעז לדעת? הנה דוגמה: לעונה הזאת נכתב פרק אחד, מצחיק עד כאב (אמיתי) שמתאר טיול גיבוש של המשרד לאושוויץ, כאשר החבורה ננעלת בפנים ונאלצת ללון במחנה ההשמדה עד למחרת היום. לבסוף החליטה ההפקה (כנראה בצדק) שלא לצלם את הפרק, על אף הפוטנציאל האדיר שלו. ככה נשארנו עם העובד האתיופי, ההומו הערבי, האישה הנכה, הבוסית הרוסייה, המנהל השמן, הסגן החנון, הרומני, הדוסית, והערסים. וכשזה מרחב התמרון שלך, חלק מהפאנצ'ים, אפילו אצל כותב מחונן כוייל, הופכים לצפויים. גם כשזה המצב, "המשרד" היא עדיין אחת התופעות המרעננות יותר על המסך שלנו.

עד העונג הבא

"האלבומים 2, המכשפות", ש' 21:30, ערוץ 8

אפשר שחלק מההנאה שלי מהסדרה התיעודית הזאת קשורה לכך שאני בגיל הנכון ליהנות ממנה: "משינה" הייתה נעוריי, "איפה הילד" בגרותי וכך הלאה. כשמדובר ב"המכשפות", לא צריך להיוולד בשנתון הנכון, שכן מותה הטראגי של הסולנית, ענבל פרלמוטר, בגיל 26 בלבד, מעניק לתיעוד נופך דרמטי. כיאה ללהקת רוק נשית אמיתית, רוב המרואיינים בפרק הזה הם למעשה מרואיינות, ששופכות אור על נושאים שבזמנו העסיקו את התקשורת כמו האם רוקיסטיות זועמות הן בהכרח גם לסביות או האם פרלמוטר שאפה למות כשאחזה בהגה באותו הערב. בתוך כל הדיוקן הזה, עולה שוב דמותה המורכבת של פרלמוטר, יוצרת מוכשרת, אולי כותבת המילים הטובה ביותר שהייתה כאן מאז יונה וולך. חבל שהיא לא כאן כדי להתראיין לסדרה הזאת כדרך שעושים יובל בנאי או חמי רודנר, יבדל"א.