זה לא רק פוזה: האוכל של אייל שני במסעדת "פורט סעיד" נהדר

אני רוצה לשנוא את אייל שני. אבל אני לא מצליח.

נכון, המון דברים מעודדים אותי בדרכי אל השנאה, ובראשן כמובן הפוזה הנצחית.

כן, זו פוזה. יכול להיות שאתם כבר נשביתם לגמרי בקסמו של משורר העגבניות ומאהב החצילים, כשהוא מלחשש לכם בקול חדר המיטות, זה שהוא שומר לכאורה רק עבור שחלות החצילים וזרעי העגבניות שלו. אתם נמסים - מצחוק או דמע או סתם מאורגזמה קולינרית (נגיד), זה לא ממש משנה כבר, כשהוא שואל אתכם מי אתם שתלכו נגד במיה, או מספר לכם שפגיעה בכוסברה היא פגיעה בעצמכם.

ועוד לא דיברנו על הנושים ועל החובות ההם שעלו שוב לכותרות בימים האחרונים. אבל זה כבר עניין למדור אחר לגמרי.

יכול גם להיות ששני עצמו כבר מאמין לפוזה שלו והוא מדבר בקול החרוך/צרוד הזה גם אל זוגתו כשהם לבד במטבח.

אבל זו פוזה. אף אחד לא נולד ככה וגם לא מתבגר כך. זו המצאה לצרכי שיווק. ואתם יודעים מה, היא אפילו די מצחיקה אם לא נחשפים לה במינונים גבוהים מדי, מה שקצת קשה לעשות בשנים האחרונות. עיינו ערך מאסטר שף.

מה אם כן מפריע לי לשנוא בשקט את אייל שני? האוכל כמובן.

מפני שלא משנה כמה פעמים ניסיתי, וניסיתי לא מעט פעמים, הביס הוא זה שקובע איך אתה שופט טבח. וזה מה שאני עושה לפרנסתי. כן, שני הוא עדיין טבח. וטוב שכך. מפני שבתור משורר, פילוסוף, כוכב טלוויזיה, בדרן - השלימו את החסר, הוא כנראה, איך לומר בעדינות, לוקה בחסר.

והאוכל, מה לעשות, הוא אלוהי. לא תמיד, נכון, אבל לפעמים, פעמים רבות, אתה אוכל ביסים שהם באמת שירה צרופה של בישול. וזה קורה דווקא בביסים הכי פשוטים לכאורה.

כמו זה שאתה נותן בלחם המטוגן, זה ששני קורא לו כמובן פרנץ' טוסט (לפחות כאן הוא ויתר על הכינוי הצרפתי החביב עליו, לחם אבוד), שהוגש עם קרם פרש ביתי וריבה. או הניגוב ההוא שאתה מביא אל פיך מהמסבחה החמה ששני מכין דווקא משעועית ענק, ולא מחומוס.

ברכת המזון

פורט סעיד, הבר החדש של שני ושל שחר סגל - שותפו הבלתי נלאה (אתם חייבים לעצמכם לפחות הצצה אחת בסדרת סרטוני הבישול שהשניים מעלים לרשת בחודשים האחרונים. מדובר באחת מפסגות הקומדיה, או הטרגדיה, של הזמן האחרון), הוא כבר כמעט פרודיה על שני עצמו.

שני עצמו לא נמצא כאן כמובן, יש גבול גם ליכולת פיצול האישיות של תמנון תקשורת ומסעדנות שכמותו, ולכן מתפקדים הטבחים והמלצריות הצעירים כתואמי שני לעת מצוא. הם עוטים ארשת חמורת סבר, מהורהרת משהו, פילוסופית שכזו, מביטים בך במבט חמור שגורם לך לתהות אם הזמנת משהו לא נכון או סתם לא ניקית טוב את האף לפני שנכנסת.

בשעות הפנאי, הם מסדרים עגבניות ושאר ירקות על המדפים עמוסי התקליטים (מדובר באוסף תקליטי הוויניל הכי מעורר קנאה שראיתי בזמן האחרון. המוזיקה במקום מנוגנת ממנו על פטיפון ישן והיא פשוט נהדרת), משל היו יצירות אמנות מודרנית ולא סתם בנדורות. הטבחים לוקחים את הזמן בצורה בלתי אפשרית כמעט. בפעמיים שביקרתי כאן הייתי כמעט לבד ובכל זאת לקח כמעט חצי שעה להכין לי סלט לחם או מסבחה שכל מה שצריך לעשות בשביל להגיש אותה, כך חשבתי, הוא "למזוג" אותה מהסיר לצלחת, או לכל היותר לחמם קצת לפני. לא כאן.

אתה כמעט נשבר ומוותר. אבל יש בירה קרה כקרח מברז מדליק של הייניקן אז אתה ממשיך. לחכות. וכשזה מגיע, זה כל-כך טעים. המסבחה וסלט הלחם (למרות שהיה בו בעיקר לחם והרבה פחות סלט וזה ביאס), וסנדביץ' ה"רובן" שהורכב משתי פרוסות חלה שביניהן תועפות של פרוסות קורנביף, עגבנייה, בצל ,חמוצים וגבינה צ'רקסית, כשכל הקונסטרוקציה הענקית והמסובכת הזו קשורה בחוט שמשון. או המינוט סטייק, נתחי הבשר שנצרבו רק לשנייה.

או הכבדים המוזהבים עם תפוחי האדמה והיו מעדן מופלא של ממש למרות פשטותם לכאורה של חומרי הגלם.

ואתה סולח. סולח על הפוזה, סולח על ההמתנה, כמעט גם סולח על המחירים שהם לכאורה זולים ובפועל שערורייתיים - רוב המנות הן קטנטנות ולכן גם המחיר הצנוע על פניו הוא בעצם שוד לאור היום. מתעצבן וסולח.

אייל שני הוא נודניק לא קטן. והוא מלא בפוזה. אבל הוא טבח גאון. אולי הטבח הכי מקורי ומעניין שהצמיחה ישראל יחד עם חיים כהן ועזרא קדם.

לא תמיד העניין הזה הוא לעניין אבל אחרי שגומרים לצחוק או לרגוז, נשארים כאמור עם האוכל. והאוכל, מה לעשות. הוא נהדר. אוכל מקורי בפשטותו, פשוט במקוריותו. אוכל חד-פעמי של גאון בישול חד-פעמי.

ולכן איאלץ כנראה להמשיך ולחפש סיבה טובה יותר לשנוא את אייל שני. יכול להיות שלא אמצא. עדיף ככה.

פורט סעיד: הר סיני 5, ת"א (ליד בית הכנסת הגדול) 03-6207436. א'-ה', שבת - 09:00-02:00, ו' 09:00-17:00

מחירים:

מסבחה של שעועית לימה - 28 שקל

סלט לחם - 38 שקל

סנדביץ' רובן - 64 שקל

כבדי עוף עם תפוחי אדמה - 38 שקל

פרנץ' טוסט - 24 שקל

מינוט סטייק - 44 שקל