המניפולציות של האוצר

השבוע שוב הוכיח משרד האוצר עד כמה הוא הגוף החזק במשק, הטייקון האולטימטיבי, המניפולטיבי, זה שמנצל את מאגר הנתונים הגדול שיש ברשותו בצורה מעוותת, לעתים מכוערת ותמיד אינטרסנטית וסלקטיבית. למשרד האוצר צינורות שיווק רבים - מעיתון הבית של המשרד ועד עיתונאי חצר שמשננים בלי הרף את הסיסמאות האוצריות.

פרסום תלושים של עובדים במגזר הציבורי (השבוע הגיע תורן של האחיות) הפך לעניין שגרתי באוצר, לנשק הקבוע של הפקידים במלחמת המגזר הציבורי "השמן" לכאורה (זה, כמובן, לא כולל אותם, יחידי סגולה, שמותר להם ה-כ-ו-ל, בשם השמירה כביכול על הקופה). איש כבר לא תוהה באיזו זכות, ומכוח איזה חוק, יש לפקידים הרשות לפרסם תלושים, גם בלי השם המפורש, אבל עם מספיק פרטים שמסגירים את האנשים שמרוויחים "יותר מדי" בשביל הפקידים.

בשבילם, עובדים תמיד מרוויחים "יותר מדי", אסור להם להיות מאוגדים כי עבודה מאורגנת היא אם כל החטאים והעלאת שכר מינימום היא אסון לכלכלה, תגרום לאבטלה המונית ותרסק את העסקים (כן כן, ראינו שזה ממש לא התממש עם העלאת שכר המינימום האחרונה).

ובכן, השבוע החלטנו להעלות כמה נתונים שהאוצר, אלוף בהדלפות לעיתונאים, מתעקש להחביא, להסתיר ולהדחיק כי הם לא ממש מסתדרים עם האג'נדה שלו.

1. "גלובס" מנסה כבר תקופה ארוכה להשיג את רשימת החברות שמקבלות הטבות מס ענקיות מהמדינה לאורך שנים, משהו כמו 6 מיליארד שקל לשנה, באמצעות החוק לעידוד השקעות הון. "גלובס" גם ניסה להשיג את רשימת החברות עם "הרווחים הכלואים" והיקפם שלכבודן נחקק חוק להקלות מס. האוצר, שמרשה לעצמו להדליף תלושים של עובדי ציבור, מתעקש לא למסור, לא להדליף ולא לגלות מה קורה עם התלושים השמנים באמת ועם כסף הציבורי, בטענה מגוחכת של חיסיון מס (כן, בטח, פתאום הטבת מס ציבורית היא חסויה, לא שקופה, ניתנת במחשכים).

כדי להבין באיזה סדר גודל מדובר, יש למזלנו את דוחות כיל, ששואבת את רווחיה ממשאב טבע שניתן לה בזיל הזול. הדוחות מגלים שכיל קיבלה בחמש השנים האחרונות מתנה ענקית מהמדינה: הטבת מס של כ-645 מיליון דולר, כ-2.5 מיליארד שקל(!), כספי ציבור שזרמו בעצם לחברה וקיזזו מתשלומי המס שלה. אפשר לתאר כבר מה קורה עם טבע (בגלל שהחברה דואלית היא מתחמקת מדיווח על הטבת מס), ישקר (פרטית) ואינטל.

עשרות מיליארדים זרמו לאורך העשור האחרון למועדון סגור של חברות בלי שאיש ממש יודע, איש לא דיווח לציבור, לבד ממועדון סגור של פקידים שמעדיפים להתעסק עם אחות בבית חולים בחיפה עם ותק של 30 שנה.

2. האוצר מעביר את הציבור שטיפת מוח באמצעות נציגיו בתקשורת שהוועדים החזקים אחראים ליוקר המחיה בישראל, אבל לא מביא שום מספר שתומך בזה. והוא יודע למה - כי אין מספרים כאלו. הוועדים החזקים (אכן, חזקים מדי, שמנים מדי ולא יעילים מספיק, אבל בסך הכול מרכיבים כ-3% מכוח העבודה בישראל) בחברת החשמל או הנמלים אחראים לזוטי הזוטות ביוקר המחיה, בין של מחיר החשמל ובין של מחירם של מוצרים מיובאים.

מי שאחראי יותר מכול ליוקר המחיה זה האוצר בכבודו ובעצמו, באמצעות מיסוי עקיף גבוה (מע"מ), הסירוב שלו להנהיג מע"מ דיפרנציאלי, ספסרות בקרקעות המדינה ומיסוי כבד על דירות - ובועת הנדל"ן ומחירי הדיור הם הרי לב לבה של בעיית יוקר המחיה בישראל.

שטיפת מוח נוספת היא הנחיצות הדחופה לכאורה ב"רפורמות מבניות" במשק, ביטוי גבוה מצח וריק מתוכן, שבא להסתיר את העובדה שהרפורמה המבנית הכי דחופה היא במבנה התקציב ובחלוקת העוגה בו, אבל לאיש לא נוח לדבר עליה, בין שבגלל אילוצים פוליטיים ובין שפשוט נוח לכולם לשמר את ה"שיטה".

השיטה פשוטה מאוד: למדינה יש הכנסות ויש הוצאות. ההכנסות ממסים נופלות יותר מדי על אוכלוסייה מסוימת (מעמד הביניים ושכבות חלשות) ופחות מדי על אוכלוסיות אחרות (עשירים, תאגידים גדולים וכלכלה שחורה מפלצתית שהתפתחה כאן). בצד של ההוצאות יש יותר מדי הוצאות שנובעות מקבוצות לחץ פוליטיות (מהביטחון ועד לחרדים ומתנחלים) ופחות מדי הוצאות על שירותים לאזרחים (בריאות, חינוך רווחה ועוד), שחלקן בעוגה הולך ויורד עם השנים וגורם לעלייה עקבית בהוצאות הפרטיות של חינוך ובריאות.

זה כל הסיפור, סיפור של חלוקה יותר צודקת, הרבה יותר הוגנת, ולא סיפור שפקידי האוצר אוהבים לקשקש איתו בלי סוף ולמכור אותו לציבור, על "רפורמות מבניות", "ריכוזיות משקית" ו"ועדים חזקים". כבר ראינו לאן הובילה אותנו הרפורמה המבנית של ועדת בכר... בניצוחם של פקידי האוצר.

כדי להמחיש זאת, החלטנו לשלוף כמה נתונים מתקציב החינוך, התקציב השני בגודלו בישראל, משהו כמו 37 מיליארד שקל ב-2012. שימו לב לטבלה המצורפת ולסכומי התקציב ל"תמיכה בכוללים", ל"הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים" ול"מעיין החינוך התורני" (של ש"ס). ובכן, לאורך חמש השנים האחרונות שלושת סעיפי התקציב הללו במשרד החינוך שאבו יותר מ-6 מיליארד שקל. ויש גם את הטלוויזיה החינוכית המיותרת, ששאבה בתוך חמש שנים כחצי מיליארד שקל מהתקציב.

המיליארדים הללו לאורך שנים הם בסך הכול סכומים קטנים יחסית לגודל התקציב, אבל מי ששואל איפה הכסף ימצא אותו בסעיפים הללו ועוד רבים אחרים שלא זוכים לתשומת לב ציבורית. למה? הרי לאוצר אין בעיה לארוז את הנתונים, לתדרך עיתונאים ולהציף את הנושאים הללו כשערורייה. הוא לא עושה זאת, כי הוא חלק מ"השיטה". השיטה שבה מועברים סכומים אדירים דרך ועדת הכנסת לקבוצות לחץ, הרבה פעמים תמורת אישורים לכל מיני החלטות שהאוצר חפץ ביקרם (חוק לעידוד השקעות הון, למשל, ועוד רבים אחרים).

3. כשהתפוצצה פרשת הבור התזרימי של חברת החשמל, דאג האוצר לארגן מהעניין פסטיבל. הוא דרש למצות את הדין, לערוף ראשים ולערוך בירור מקיף. מעניין מה חושב האוצר על הבור התזרימי שלו עצמו - הרי פתאום נוצר חור תקציבי של 10-15 מיליארד שקל או יותר (תלוי את מי שואלים) שחייבים לקצץ אחרי הקמת הממשלה הבאה. איך נפער בור כזה? מי אחראי לתחזית המופרכת בהוצאות ובהכנסות בתקציב הדו-שנתי שגרמה לבור הזה? למה שלא ייעשה בירור מקיף? למה שלא ייערפו ראשים? זה הרי בדיוק זהה למקרה של חברת החשמל ואף חמור יותר. ואיך קורה שמתפארים בצמיחה בריאה במשק עם גירעון שמגיע כבר יותר ל-4% תוצר? אולי מישהו יסביר לציבור במילים פשוטות איך זה קרה ולא ישתמשו בג'יבריש הקבוע של יעדי גירעון, תקרת הוצאה ותקציב מרסן?

למה להסביר? הרי יש את הפראיירים הקבועים שימשיכו לשאת בנטל. זמן קצר אחרי שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה יתכנסו השרים לדיון חירום ויגבשו את התקציב "המרסן" בהנחיית האוצר, שזה פחות או יותר בהתאם ל"שיטה": יש בור, אז מקצצים בהוצאות (שירותים לאזרח) ומעלים בהכנסות (העלאת מסים לפראיירים). כל הפרות הקדושות, כרגיל, יישארו מחוץ ל"ריסון".

 לאן הולך הכסף

eli@globes.co.il